הגשם כמו השמיע טפטוף קל רגע לפני שהחל לרדת.
היא כבר ידעה להרגיש אותו לפני שהשמיע רעשו הראשון.
היא נהגה להביט מן החלון כלפי חוץ על המציאות שזולגת כמים על פני החיים עצמם.
חיים ומתים יחד מתהלכים ברחבי המציאות, ההבדל הוא כה דק עד שלפעמים יכולים להתבלבל בין החי למת, בין המותר לאסור, בין הנכון לשגוי.
הוא נתן לה להיות צודקת תמיד, כדי שתרגיש טוב עם עצמה, גם כאשר התבלבלה בפרטים דקיקים ובזמנים מסוימים, כי העולם כולו רצוף בטעויות אחת אחרי השנייה, בלי היכר.
אז מה זה משנה באמת, בסופו של דבר? חיים את החיים פעם אחת, עם כל הטעויות הרצופות והגלומות בהם.
הוא רצה שהיא תרגיש מאושרת, ולו לרגע אחד קטן.
היא הרגישה שהגשם חזר לשטוף אותה מכל שעברה בעברה, כאילו שהחיים הם כסרט נע אחד ארוך ללא סוף, כי סופו עוד לא כתוב בתסריט.
עיניה הכחולות, מבריקות וגדולות, מחפשות אחר מציאות אמיתית לחיות בה.