מה לא. יש לי צוות שיקום מדהים, והתוצאות מפתיעות. לא יאמן שתוכנית שיקום ממשלתית יעילה כל כך!
אני מתפקדת, מנקה לעצמי את הבית, לומדת, אפילו לקחתי סמסטר ניסיון של 2 קורסים ועברתי אותם בהצלחה! כמעט מוכנה לומר לרכזת חונכות באקדמיה לקשר אותי לגוף שעוזר בחיפוש עבודה לסטודנטים מתמודדי נפש לפי תחום לימוד. מרגש.
ועדיין, אני לא יכולה לבד, אני מאוד נעזרת בחונכת האקדמית ובמדריכת השיקום שלי. בעובדת הסוציאלית פחות, אני לא לגמרי מבינה מה התפקיד שלה, חוץ מלדבר איתי שעה בשבוע על המטרות שלי.
אנשים באים, אנשים הולכים.
השלמתי עם סבא. לא במציאות, במציאות אנחנו ביחסים טובים כבר שנים. השלמתי איתו בראש שלי. הוא אמר פעם ראשונה שיש לי פוטנציאל אדיר והוא מאמין בי. לא שאני צריכה ומתבזבזת, כמו תמיד, אלא שהוא מאמין לי ויעזור כמה שעוד יוכל. והאמנתי לו שהוא מתכוון למה שאומר. החזקתי את עצמי לא לבכות, ונמנעתי מלהזכיר שזו הפעם הראשונה בכמעט 27 שנים שהוא אומר לי את זה.
יש שורה בשיר של להקה רוסית splin שהתרגום שלה הוא "היא רצתה אפילו לתלות את עצמה, אבל זו תקופת מבחנים"
אני לא יודעת כמה אני מזדהה איתה, עם השורה הזו. יש בה עומק מעבר למילים הישירות. אחרי שהצלחתי להתניע, המחשבות האובדניות לא הלכו, אבל הזמן להלקאה עצמית הצטמצם. בכל זאת, יש תקופת מבחנים.
אין לי זמן לשנוא את עצמי. לקחתי סמסטר קיץ. חדוא ב. בסוף היום הראש כואב יותר מכמה שכאבו הרגליים אחרי שחתכתי. אבל איכשהו זה לא מרגיש כמו עינוי עצמי, אלא כמו משהו שצריך פשוט לעבור כדי להגיע לאנשהו. כאב מרענן אפילו, הייתי אומרת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability