כשחשבתי שהצלחתי להשתלט על הבולמוסים והתקופה הדוחה הזאת מאחוריי החיים צחקו לי בפנים והיה לי לילה מקסים של בולמוס והתקף חרדה.
לקחתי 6 קלונקס ו2 סרקוואל והתעלפתי על הספה בסלון.
התעוררתי ב12 בצהריים במין ''מי אני. מה אני, מה לעזאזל קרה?'' ואז ראיתי את השקית במבה על השולחן ונזכרתי.
מצחיק, אני אפילו לא אוהבת במבה וגם לא את שאר הדברים הדוחים שאכלתי אתמול.
נשארתי באותו משקל אז אני אמורה כביכול להיות שמחה אבל לא! יכולתי לרדת! אם לא הייתי פרה שמנה ומטומטמת הייתי יורדת במשקל!
אני חלשה, אני שמנה, אני חסרת שליטה, מגיע לי למות!
אני כ''כ שונאת את עצמי! אפילו בהפרעת אכילה שלי אני לא שולטת, אין לי שליטה על פאקינג שום דבר!
אני מרגישה כ''כ עלובה ופאטתית. אין לי כוח יותר. בא לי פשוט להעלם.
אני באמת לא יודעת למה אני לא תולה את עצמי או קופצת מהגג.
אני מזמן לא רואה סיבה טובה לחיות אז בשביל מה אני מתאמצת? למה אני כזאת מזוכיסטית?
החיים שלי הם גהנום אחד גדול וזה לא הולך להשתנות, זה תמיד יהיה ככה. אז בשביל מה? למה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Anne23