שוב בבית בשישי בערב.. הייתה לי אופציה ללכת לחברה ולצאת אבל אני רקובה.

אני לא מסוגלת להיות יותר מידי זמן בחברת אנשים ובטח לא מחוץ לבית

ואני גם לא רוצה לשתות אלכוהול זה מלא קלוריות וזה גם גורם לי לרעב ואז אני בולסת.

עברו עליי ימים קשים, בולמוס-הקאה-משלשלים-לא אוכלת כלום ביום למחרת ושוב.. 

הגעתי ל52 עגול אבל נראה לי שבגלל הבלומוס אתמול עליתי חזרה, לא נשקלתי כי אני מפחדת.

היום לא אכלתי ואני לא מתכוונת לאכול, מחר אני אהיה עסוקה רוב היום אז אני לא אבלוס.

הבולמוסים האלה גומרים אותי! גם נפשית וגם פיזית, אני חייבת לשים לזה סוף!

הייתי לפני כמה ימים אצל חברה שלא ראיתי הרבה זמן והיא אמרה לי שרזיתי, זה קצת שימח אותי אבל אני לא רואה את זה.

ממש מקווה שאני אהיה 52 כשאשקל בבוקר, אם יהיה לי אומץ להשקל בכלל.

לא התאפקתי ונשקלתי וכמובן 52.9 בא לי למות.

מקווה שלפחות חלק מזה זה נוזלים כי שתיתי מלא מים וקפה.

לפחות זה 400 גרם ולא 2 קילו כמו שחשבתי.. 

מלא מגנולקס ותה טיבטי וספורט, לא איכפת לי שכואב 

מגיע לי!

אני הולכת להיות 52 מחר!

מדדתי עכשיו היקפים וירדתי בידיים, בבטן, בתחת ובחזה.

אומנם לא משמעותית אבל עדיין ירדתי ועברו רק ארבעה ימים מאז שמדדתי פעם אחרונה

לפחות זה מעודד אותי קצת..

אני צרודה והגרון שורף מכל ההקאות אתמול ואפילו לא הצלחתי להקיא הכל,

הבטן כואבת מהמגנולקס ועדיין אני רוצה ללכת לקנות גם תה טיבטי, טיפשה.

כל השרירים תפוסים מכל הספורט, אני בקושי מצליחה לקום לשירותים.

לא נשקלתי היום כי אני מפחדת.. אני לא מסוגלת לראות עליה זה ישבור אותי!

מתי הפכתי להיות כזאת? פעם יכולתי פשוט לא לאכול.. לרדת 5 קילו בשבוע .

לא יכולתי להכיל חצי מהכמות שאני אוכלת בבולמוסים. מה השתבש?

נמאס לי! המחלה הזאת לקחה לי את כל החיים ואני שונאת אותה 

אבל מצד שני אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי בלעדיה! 

אין לי שום דבר בחיים חוץ מהמחלה הארורה הזאת, זה מי שאני.

מגיל 8 כל מה שאני חושבת עליו זה כמה אני רוצה להיות רזה, הכי רזה שאפשר.

אני פאקינג דפוקה.