ירדתי קצת במשקל ואתמול עשיתי הרבה ספורט ואכלתי פחות מ200 קלוריות אז אני מרגישה טיפה יותר טוב,

היום אני נוסעת לחברה ואנחנו הולכות לצאת כנראה, אני בטוחה שזה יעשה לי טוב אבל אני קצת בחרדות מלהיות מחוץ לבית שלושה ימים

ומזה שאני הולכת לראות הרבה אנשים שלא ראיתי המון זמן. אני גם לא אוכל להתחרט כי אני אהיה רחוקה מהבית וזה סופ''ש אז אין תחבורה

מצד שני אני לא אוכלת ליד אנשים אז זה אומר ששלושה ימים אני כנראה לא אוכל וזה טוב (לא באמת, אני יודעת שזה לא טוב אבל זה יגרום לי להרגיש טוב). 

הייתי היום בקניון כי רציתי לקנות נעליים אבל לא הייתה מידה אז ניחמתי את עצמי בבושם ובגדים, אני מרגישה נורא שבזבזתי ואני שונאת לקנות בגדים.

אף פעם לא אהבתי שופינג, תמיד בחלק של למדוד בגדים אני על סף בכי במיוחד עכשיו כשאני צריכה לקנות בחנויות רגילות ולא במחלקת ילדים. 

אני שונאת להיות 32 במכנסיים! אני רוצה לחזור להיות מידה 8 של ילדים! אני יודעת שזה דפוק וחולני וזה לא אמור להיות ככה אבל אני דפוקה. מה חדש?

לפחות חלק מהמכנסיים שמדדתי היו כבר גדולים במותניים, זה אומר שעוד קצת ואני אחזור לפחות למידה 12. סוג של מנחם. 

לא יודעת בשביל מה אני בכלל קונה בגדים, אני בקושי יוצאת מהבית ואם אני יוצאת זה כדי לרוץ אבל שיהיה.. לפחות יהיה לי מה ללבוש היום בערב. 

כל הג'ינסים שיש לי בבית גדולים עליי ומה שלא נמצא בבית של ההורים ולשם אני ממש לא נוסעת.

הפוסט הזה כ''כ חסר פואנטה.

כשחשבתי שהצלחתי להשתלט על הבולמוסים והתקופה הדוחה הזאת מאחוריי החיים צחקו לי בפנים והיה לי לילה מקסים של בולמוס והתקף חרדה.

לקחתי 6 קלונקס ו2 סרקוואל והתעלפתי על הספה בסלון.

התעוררתי ב12 בצהריים במין ''מי אני. מה אני, מה לעזאזל קרה?'' ואז ראיתי את השקית במבה על השולחן ונזכרתי.

מצחיק, אני אפילו לא אוהבת במבה וגם לא את שאר הדברים הדוחים שאכלתי אתמול.

נשארתי באותו משקל אז אני אמורה כביכול להיות שמחה אבל לא! יכולתי לרדת! אם לא הייתי פרה שמנה ומטומטמת הייתי יורדת במשקל!

אני חלשה, אני שמנה, אני חסרת שליטה, מגיע לי למות!

אני כ''כ שונאת את עצמי! אפילו בהפרעת אכילה שלי אני לא שולטת, אין לי שליטה על פאקינג שום דבר! 

אני מרגישה כ''כ עלובה ופאטתית. אין לי כוח יותר. בא לי פשוט להעלם.

אני באמת לא יודעת למה אני לא תולה את עצמי או קופצת מהגג.

אני מזמן לא רואה סיבה טובה לחיות אז בשביל מה אני מתאמצת? למה אני כזאת מזוכיסטית?

החיים שלי הם גהנום אחד גדול וזה לא הולך להשתנות, זה תמיד יהיה ככה. אז בשביל מה? למה?

אני פשוט גרועה עם אנשים. אני תמיד חייבת להגיד מה שאני חושבת בפנים ולא תמיד זה טוב.

אתמול עבדתי בבר, כנראה המשמרת האחרונה שלי שם כי ממש רבתי עם המנהל, צרחתי עליו בטירוף.

מבאס כי מעבר לזה שהוא המנהל שלי היינו גם חברים טובים וגם זה כנראה כבר לא ישאר ככה.

כי למרות שאני מרגישה צורך להתנצל אני לא אתנצל כי אני יודעת שהכעס שלי היה מוצדק.

ובכל זאת אני מבואסת על עצמי שאני הורסת כל הזמן את כל הקשרים שלי עם אנשים אבל היי גם ככה אני מעדיפה להיות לבד רוב הזמן.

אני כ''כ מתוסבכת ומתוסכלת! נמאס לי מהכל, אני רוצה פשוט לרדת מלא במשקל ולמות. לא רוצה להתמודד עם החיים.

רוצה לחזור לקידומת 3 וזהו, אין לי בשביל מה להחלים, אין לי עתיד.