לעתים נדירות אני רואה אותו ישן, וכשקמתי אתמול בבוקר, הוא עוד ישן.
במלוא הדרו הוא שכב במיטה שלנו וחלם חלומות, אולי עלינו? הייתי רוצה להאמין, כנראה שלא.
אתם מבינים, בערב הקודם רבנו כמו שלא רבנו אף פעם. זה היה ריב מכונן, מהריבים האלה שמצלקים, סודקים, הורסים.
כל הלילה התהפכתי במיטה, משחזרת את השתלשלות האירועים בראשי:
איך שנכנסתי הביתה מוקדם מהרגיל וראיתי בסלון שלנו אישה לא מוכרת, איך שהוא הגיע עם שתי כוסות יין אדום בידיו, עם הסימן של הליפסטיק שלה על השפתיים. כשעיניו פגשו את עיני הוא נראה מבועת, והאיש שלי, שלא שותק אף פעם, לא הצליח להוציא מילה מפיו. הכל מרגיש בהילוך איטי, כמו חלום.
ברקע שמעתי קול נשי, כנראה שלה, ממלמל משהו במהירות ובמבוכה. הבלונדינית המסתורית אספה את דבריה כמו במנוסה והסתלקה אחרי מלמול נוסף, ואף אחד מאיתנו לא אמר מילה. מבלי ששמתי לב התיישבתי על הריצפה והוא כמו צל התיישב אחרי, עדיין שותקים. לאן נעלמו הכוסות שהיו לו בידיים? אני לא יודעת. ומכל השאלות שבעולם, השאלה הזו מטרידה את מוחי. לאן נעלמו הכוסות? ובכלל, אין לנו יין אדום. הוא הלך לקנות יין במיוחד בשבילה או שהיא הביאה אותו איתה כשהגיעה?
״אלמה-״ הוא קטע לי את חוט המחשבה, והזכיר לי את מה שהייתי עדה לו. איזה מניאק, אני הולכת. הוא לא יראה אותי יותר לעולם.
״אלמה, קומי״. סליחה אדוני אבל מאוד נוח לי על הרצפה. וזה לא עניינך איפה אני יושבת יותר.
״אלמה...״
פקחתי את עיני.
הוא כבר לבוש ומבושם, מאחר לעבודה, ואני עדיין במיטה. הייתי צריכה להבין שזה רק חחלום, הרי אני אף פעם לא רואה אותו ישן.
כינוי:
אלמה_
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
