קמתי עכשיו. השעה היא 10:27 בבוקר. מצאתי את עצמי שוכבת במיטה וישר מדליקה את המחשב ונכנסת לבלוג.
האמת, שאני אפילו לא בטוחה מה אני כותבת עכשיו. אני קצת מופתעת שזה הדבר שעלה לי לראש מיד כשקמתי.
לא ללכת לשטוף את הפנים שלי, או לצחצח שיניים, או ללכת לאכול ארוחת בוקר.
אפילו לא סתם שכבתי ובהיתי כמו תמיד.
אני חושבת שאני מתחילה להבין את המקום הזה. הוא פותח אותך ברמה שלא יכולת לחשוב בכלל.
גם אם אלו הם סתם דיבורי סרק, אלו דברים שחשבתי עליהם ומנסה להבין אותם.
אני כבר יותר מדי מנתחת. עזבו את זה.
בשתיים וחצי אני הולכת לעבודה ואני מרגישה שאני מעדיפה להידרס עכשיו מאשר ללכת.
זה הימים האלה אתם יודעים, שאתם פשוט לא יכולים לדמיין את עצמכם הולכים לעבודה.
אני חושבת שזה גם נובע מהלילה הנוראי שהיה לי.
לא הצלחתי להירדם, רצו לי יותר מדי מחשבות בראש. אני רוצה להפסיק לחשוב כבר.
היום ישנתי לבד אחרי הרבה זמן שלא.
הבן זוג שלי טס לשבועיים ואני נשארתי כאן. אני לא כלכך עצובה.
אני נורא שמחה בשבילו כי הוא רצה את זה כבר הרבה זמן.
אני מתגעגעת אליו. הוסחה דעתי מימנו ברגע שקיבלתי הודעה מדואר ישראל.
סוף סוף! כבר כמעט הרמתי ידיים.
הזמנתי חבילה מח״ול והם שלחו לי שהיא הגיעה, אבל אני צריכה לבוא לאסוף אותה רק אחרי שישלחו לי את ההודעה השניה שאומרת שהחבילה הגיעה לסניף שקרוב אליי ואז אוכל לבוא לאסוף.
כמובן שההודעה הזאת לא הגיעה ומצאתי את עצמי כותבת להם בפייסבוק.
בכלל, כל התהליך עד התוצאה היה מייגע בטירוף ובעיקר כי לקח להם לענות לי כלכך הרבה זמן על כל הודעה.
אני שוכבת וחושבת לי לאיזה דקה.
מה מחכה לי היום? במי אתקל היום? אני חושבת שאני בחורה קצת מוזרה.
אבל מוזר זה גם טוב.
החלטתי לשים פה שיר שאני אוהבת ושומעת לאחרונה הרבה -
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Xenovia
