מחייכת לעולם כאילו הכל סבבה והכל טוב
נותנת לכולם הרגשה של אני בסדר
אומנם אני נראת מאושרת אבל בפנים עמוק בפנים שום דבר לא בסדר
כולם נהנים רק אני סובלת
ואני שותקת כי אף אחד לא יכול להבין אותי
לא משנה כמה אנסה להסביר אף אחד לא יבין
מסתכלת על עצמי במראה ואומרת לעצמי שיום אחד
אולי יום אחד הימים האפורים שלי יהפכו לבהירים יותר
אבל מחכה עוד יום ועוד יום ועוד שבוע ועוד חודש ושום דבר לא משתנה תמיד אותה הרגשה מגעילה של הלבד
אומנם אני מוקפת בהמון חברים רוב הזמן אבל בתוך תוכי אני יודעת שאני לבד אז תמיד מחפשת לי פינה של שקט
פינה שקטה שתעזור לי לחשוב שתרוקן לי תמחשבות
לא אוהבת להתבודד אבל זה מה יש אבל תכלס מי אוהב להתבודד?
זה לא החברה זאת אני המוזרה שפשוט לא מתחברת לכל האנשים האלו כי אני לא צריכה נחמה אני צריכה הבנה...