(לפני הקריאה: אם זו פעם ראשונה שלכם בבלוג, תלחצו על השורה הזו כדי שתבינו את הקונספט)
אני לא אשכח את היום הזה.
ולא הייתי כל כך צלול. הרגשתי שאני לא מצליח לאפס את המחשבות שלי מרוב שהרגשתי נורא.
אבל את בכל זאת באת.
לקראת השעה שתים עשרה בלילה הגעת לבית שלי.
לא הצעתי לך יותר מדי כי את כבר בת-בית אצלי. פשוט הלכתי למיטה והתרסקתי עליה על הבטן.
נכנסת כמו שאת נכנסת תמיד, עם קצת חשש.
"אני חולה (השם שלך), אני לא נושך. תיכנסי כבר" ונכנסת.
הסתובבת בחדר, ראיתי שסקרת אותו בעיניים שלך.
"מה זה?" שאלת והצבעת על איזו כוס שהייתה על השידה ליד המיטה שלי.
"מים עם לימון ודבש וג'ינג'ר... לא בדיוק זוכר מה דחפתי לשם. זה אמור להקל על איך שאני מרגיש."
"וזה באמת מקל?"
"האמת ששתיתי בערך ליטר וחצי של זה. וגם נרדמתי בערך בשנייה שהגעתי הבייתה. אז אני מרגיש טוב יותר." אבל לא באמת.
עכשיו טוב יותר, כי את פה.
לא ציפיתי שתבואי. באמת שלא. אבל תמיד היית כזו. כשאת דואגת למישהו - זה עד הסוף.
והנה אני, מרגיש כמו עלה יבש ומתפורר, ואת באה לפה באוטובוס האחרון בשביל לעודד אותי.
"אני שמחה לשמוע" אחרי עוד כמה שניות, הורדת את הנעליים ונשכבת על החצי השני של המיטה.
הסתכלתי עלייך, בכל צעד שעשית מהשנייה שנכנסת לחדר.
אני לא יודע אם את עושה את זה בכוונה. בוחרת את הבגדים שהכי מחמיאים לך. שהכי מדגישים את המותן הצרה שלך והאגן הרחב.
והתחת. את אף פעם לא שוכחת להדגיש אותו.
והריח שלך. הבושם שלך, יש בו משהו משכר. משהו בריח שלך.
התהפכתי ונשכבתי על הגב. לקחתי את הפלאפון והתחלתי לדפדף ולזרוק הערות מדי פעם.
התקרבת יותר. רציתי שתתקרבי יותר.
הסתכלת על הטלפון, שכובה על הצד שלך כשהראש שלך מונח ממש על הכרית שהראש שלי מונח עליה.
צוחקת וזורקת הערות חזרה, אבל לא עושה יותר מדי מעבר לזה.
רציתי שתעשי מעבר לזה.
פתאום התרחקת ממני. אבל נכנסת מתחת לשמיכה.
והמחשבות שלי התחילו לטוס.
דאמט. החבר שלך הוא אחד החברים הכי קרובים שלי.
ואסור לי לחשוב ככה. ואסור לי לרצות את זה.
אבל אני רוצה.
לקחתי את השלט ושמתי פרק רנדומלי של 'חברים' בטלוויזיה. ואז גם אני נכנסתי לשמיכה.
הסתכלנו כמה דקות על הפרק עד שאיבדנו עניין.
הסתובבת על הצד בחזרה עם הפנים אליי. לא הסתובבתי אלייך.
עדיין לא.
שאלת כל מיני שאלות סתמיות על הימים האחרונים שלי, אם קרה משהו מעניין.
עניתי לך בדרך אגב שהכל רגיל חוץ מכמה דברים מפגרים שפגשו אותי בעבודה.
אבל עבודה זו עבודה ואין דרך לברוח ממנה.
בשלב הזה כבר הסתובבתי אלייך. ואז ראיתי את זה.
היה לך ניצוץ מסוכן בעיניים. אבל בשנייה שזיהיתי אותו, הוא כבר חלף והסטת את המבט לטלוויזיה.
רציתי לדעת מה הוא היה. מה עומד מאחוריו.
אבל ידעתי שגם את מאד מאופקת איתי.
לקחתי שוב את הטלפון בתקווה שתתקרבי יותר.
התקרבת יותר. רצית לראות על מה אני מסתכל.
צחקנו קצת ונזכרנו בכל מיני מקומות שהיינו בהם ביחד ובכל הדברים שעשינו ביחד.
הורדתי את הפלאפון והסתכלתי לך בעיניים.
הסתכלת חזרה.
וככה היינו, בבית הריק, על אותה מיטה זוגית, מסתכלים אחד לשניה בעיניים.
ואף אחד לא עושה את הצעד הבא.
לא רציתי שתנתקי את המבט, שתסתובבי ותחזרי להסתכל על הטלוויזיה.
הושטתי את הזרוע שהשענתי עליה את הראש קדימה.
"תציירי לי על היד."
"אתה מתכוון שאני אעשה לך קיצי?"
"אל תקראי לזה ככה. זה נשי מדי." זה באמת נשי מדי. אבל לא הצלחתי לחשוב על משהו טוב יותר.
הסתכלת עליי במשך כמה שניות וחשבתי שתגידי לי שאני מטומטם או משהו ותחזירי את היד שלי למקום.
אבל התחלת לעשות לי קיצי.
ובשנייה הראשונה שנגעת בי, הרגשתי אותו. בתוך המכנס שלי. משהו התעורר שם רק מהמגע שלך.
לא התרחקתי. נתתי לך להמשיך.
אבל הגוף שלי באמת היה מותש. פיהקתי.
ופה הכל הסתיים.
"אתה עייף?" ברור שאני עייף. אבל אני מעדיף להיות איתך.
"לא, בקטנה. אני יכול להחזיק עוד שעות"
"טוב, אני עייפה. ואתה הטרמפ שלי הבייתה."
"את יכולה לישון, מבטיח להעיר אותך עוד חצי שעה." כל כך רציתי בזה.
שתשני כאן לידי. שתהיי כאן לידי. שלא תלכי.
התחלת להוריד אותי מהרעיון, אבל המשכתי להתעקש.
ואז הגיע הפיהוק השני. ואת כבר לא התייחסת לשום דבר שאני אומר.
"בוא. נצא עכשיו. אני לא רוצה שתירדם לי על הכביש"
"סגור. אני נכנס דקה לשירותים, אני אשתה כוס מים ונצא." אמרתי כשאני שונא כל מילה שיוצאת לי מהפה.
ניסיתי לסדר את המכנס כשעוד היינו בתוך השמיכה. היית מובכת גם ככה ולא רציתי להביך אותך יותר.
עקפתי אותך ונכנסתי לשירותים.
לא באמת הייתי צריך לשירותים, אבל הייתי צריך להירגע.
או לשחרר.
בחרתי לשחרר.
אני חושב שבחיים לא אילצתי את עצמי לגמור כל כך מהר.
ועוד בשירותים.
קלאסי.
שטפתי ידיים שהתמונות שלך עדיין רצות לי בראש.
למרות שניסיתי לחשוב על כל דבר אחר, את תמיד היית שם בסוף.
יצאתי וכבר חיכית לי בסלון.
שתיתי כוס מים ויצאנו מהבית.
כשחזרתי הבייתה הייתי כל כך מותש שהורדתי את החולצה והמכנס ונכנסתי ישר למיטה.
הריח שלך היה שם. לא רק במיטה. בכל החדר.
וזה הטריף אותי!
אבל הייתי כל כך עייף ומותש.
"כוסעמק"
כינוי:
נפש עדינה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
