יש לי כול כך הרבה מחשבות שאני לא מסוגלת לעשות כלום מעבר ללהיות תקועה בהם.

אני חייבת כל הזמן להיות עסוקה במשהו כדי שחלילה המחשבות לא יתקפו אותי.

אני פשוט הולכת לשפוך הכול ואולי זה לא יראה הגיוני אבל לפחות שמשהו ירגיע לי את המוח כבר.

אני פוחדת שאני רוצה להיפרד מבן הזוג שלי .. האדם שאני איתו שמונה שנים. למה אני רוצה? כי אני פוחדת שזה לא מה שהכי מתאים לי

למה?המשפחה שלו, אני פוחדת שהוא יהפוך לי לדתי מתישהו אני לא מסוגלת לזה 

אני מתעצבנת עליו לאחרונה די הרבה

אני מתחילה לחשוב שהפנטזיה שלי על להיות רק גם גבר אחד זה סתם סרט דיסני שנכנס לי למוח וזה לא הדבר הנכון לעשות

בגדתי בו וכרגע? אני לא מרגישה אפילו קצת חרטה על זה

אולי אני נשארת איתו כי זה האזור נוחות שלי?

זה לא מגיע לו, הוא אוהב אותי הרבה יותר ממה שאני אוהבת אותו.

מגיע לו מישהי שתעריץ אותו והוא יהיה כל עולמה

ככה הוא היה עבורי פעם, עברתי על הבלוג וכמעט כל הפוסטים מדברים על כמה שאני אוהבת אותו, אז מה קרה?

אני לא יודעת. שקר.

א' זה מה שקרה.

הגיע לחיים שלי משום מקום והתחיל לערער לי את כל המחשבה. הוא אפילו לא היה צריך הרבה מאמץ אני עשיתי את הרוב.

אולי.. התרגלנו אחד לשני וזו סופה של כל מערכת יחסים ארוכה?

אולי הבנתי שאני לא מי שכל הזמן הזה הייתי?

נמאס לי מהחגים בבית שלו ומכל הדת

אולי אני פשוט בנאדם שלא מוכן לעבור הרבה ואצלו.. כל הזמן קורה משהו גם אם לא באשמתו.

אולי כי גיליתי על א' והבנתי שיש אנשים שיכולים להבין אותי ברמות מטורפות?

אולי כי הוא כבר לא משלים לי את המשפטים כמו בעבר וא' כן?

אוי א' זה סיפור בפני עצמו.. הוא אוהב אותי .. מאוד.

והוא יודע בדיוק לאן הוא נכנס, הוא אשכרה יודע הכל עלי כרגע

אין נושא אחד שלא דיברנו. הכל החל ממה אני אוהבת לאכול עד תנוחה אהובה ועד לרצון המטורף שיש בי למות כל הזמן הזה.

אולי אני רוצה למות כי אני מרגישה שאני לא במקום?

אולי אני רוצה שמישהו אחר יתפוס פיקוד על החיים שלי ואני פשוט אשב בצד ואצפה בהכל?

למה אני לא יכולה לספר לחבר שלי על זה? הוא לא יבין אותי מספיק?

האם אני רואה בחבר שלי כרגע מישהו לעתיד? עד לפני חצי שנה התשובה הייתה בוודאות מה השתנה?

אני חושבת שגם הוא קצת השתנה 

או שאני הפסקתי להתאים את עצמי עליו כל הזמן.

דברים שמעצבנים אותי לרוב:

- הוא לא מרגיש בנוח בבית שלי

- הוא נגעל מהחתול שלי 

- הוא כל הזמן חרמן וזה אומר גם להעיר אותי בשביל שאני אעשה לו ביד

- נמאס לי שאם הוא עצבני אז פשוט שותקים ואם אני עצבנית אז לא מתייחסים לזה

אולי אני פשוט פוחדת לעזוב את המקום המוכר והנוח?

אם ניפרד זה כל כך הרבה הסברים .. לכולם לחברות למשפה שלי למשפחה שלו

אבל זה שווה חיים עם סימן שאלה כל הזמן?

אולי העובדה שאני כל כך רוצה להתקבל למעונות זה כדי לקבל מרווח נשימה ולהבין את כל זה?

העניין שאם אני רק פותחת את כל זה עם איתו הוא פשוט לא יבין 

טוב אולי קצת הוא יבין אבל לא הכל

לעזעזל.. אני פשוט כלבה.. מישהו מוכן לסדר פה את הבלגן הזה?