שנים שלא הייתי פה ועדין ברגעים שאני מרגישה שאין לי עם מי לדבר, הבלוג נימצא פה. הרבה יותר זול מפסיכולוג.

הרי הכול טוב, הכול בסדר סה"כ החיים טובים.

זוגיות, לימודים אומנם בלי עבודה אבל ההורים מנסים לעזור.

אז מה הבעיה?

למה אני כול הזמן מדמיינת את אותה הסצנה, אותו הרגע שבו אני חוצה מעבר חצייה ונהג שיכור נכנס בי.

ואני שם, למטה, מרוחה בכביש,מכוסה בדם של עצמי והכאב ממלא אותי 

במציאות? השלווה ממלא אותי ואני ממשיכה ללכת.

אני מרגישה מפוצלת. שני אנשים בגוף אחד.

האחת רוצה למות ופשוט לא להיות, האחרת נהנת מהחיים.

ומי בסוף תנצח?