קשה לקום בבוקר,  לדעת שאין לי מה לעשות.  עוד יום יעבור סתם,  אני יודע עוד לפני שהיום התחיל. 

עוד פעם לקרוא באינטרנט,  להסתובב ברחוב,  לאכול בחוץ: סביח,  פאלפאל,  פיצה,, שווארמה.  

אפילו האוכל חוזר על עצמו. התוכן האינטרנטי גם.  יש המון מידע.  מספיק בשביל לשכוח את רובו כשנייה וחצי אחרי.  

לא שבעבודה, ממנה לקחתי חופש להרבה זמן,  היה יותר טוב.  אז הרגשתי מנוצל,  עכשיו אני מרגיש מתוסכל. 

מתוסכל מחוסר ערך בלתי נסבל של הבדידות. אני חשבתי שיהיה מעניין לחפש את מי שלבד בעולם הזה.  לקחת ממנו דוגמה. 

המחשבה הראשונה היא ההומלס ברחוב.  מצבם באמת גרוע.  בדרך כלל פצועים, מקלפים את עצמם לזוב דם.  מלוכלכים ומושפלים.  

זה מזכיר לי שבעיתון 7 ימים שבוע שעבר היה ראיון עם חולדאי, והוא אומר תל אביב פתוחה לכולם (כתגובה לטענה מדינת תל אביב)  אין אפילו הומלס שלא מוצא בה את מקומו/ביתו.  כן משהו כזה.  לא להאמין על האיש.  לא להאמין שאיש כזה נבחר שוב ושוב. או מצד אחר עם כל הקפיטליזם החזירי הזה לא מפתיע בכלל.  עוד ועוד חושבים רק על עצמם עד עיוורון להיגיון.

ההומלסים כאלה כנועים.  אם והייתי הופך להומלס  כנראה היו צריכים לפנות אותי, משטרה, בגין הטרדת  הציבור.  בטח לא הייתי יושב שם כנוע.  אלא מעביר מסרים חזותיים לעוברים ושבים. 

יש את הפסלי רחוב האלה,  לא כל כך נפוצים במחוזותינו, יותר בפסטיבלים מזדמנים,  סוג של הופעת רחוב. זה דווקא, מכובד יותר מהומלס,  יש הצהרה. רצון למסר לשינוי.  הפעלת הזכות הדמוקרטית.  להתחפש לחזיר ולהתנחל ברחוב מול הבית של חולדאי.  (מישהו יודע איפה הוא גר?) פתאום הרעיון כל כך ראוי בעיניי. ובדיוק לפני הבחירות לעירייה.  לחשוב על זה ברגע האחרון. זה בטח לא יקרה. גם צריך אנרגיה. טוב מזה אנרגיה. אחרי חמש רדבול. יש אנרגיה. קטע ביוכימי. תאמת בחברה שלנו חוץ מלתת כדורי הרגעה, ולמחוק מחשבות של הלוקים בנפשם, יש מעט מאוד שימוש בביוכימיה לשנות מצבי רוח, ותודעה. (מבחינה חוקית ומסודרת לפחות) פעם הבאה שמישהו מתלונן שאין לו אנרגיה שינסה חמש רדבול אחד אחרי השני. איזו המלצה אומללה עוד מישהו יחטוף התקף לב בגללי. אבל עובד. 

חוץ מהומלסיות,  ומופעי רחוב, שמעתי שמועה על מתבודדים נזירים ויוגיסטים, בהודו. בררתי לגבי טיסה לשם. אמנם עוד חודשיים כבר צריך לחזור לעבודה, להרשם לתואר כי השנה פספסתי ועוד שנה זה כבר בקטע של אף פעם. אבל אם עדין מטיילים מגלים שם אמת מדהימה, אז לעזאזל התוכניות, התארים, השיעבוד. 

רק מה, קשה להאמין, שלשבת בודד על הר בהודו ישנה משהו. מן הסחת דעת זמנית. לבד אני מאמין שאהיה כי מי מדבר הינדית. גם אם יש ברגע הודים מסתובבים, זה בטוח מרגיש לבד. אבל הנה כבר אפשר לשבת בתל אביב ולהרגיש לבד. בכלל אני לרגע התבלבלתי. המטרה שלי להיות לבד או להפסיק להיות לבד.

אני לפעמים חושב אם כל המילים האלה,  זרם תודעה, שיוצא איטי יותר שמקלידים אותו. הוא כדי להבין משהו על עצמי, למצוא חן בעיניי קורא מדומיין, או תיעוד שאחרי יומיים אגלה עוד פן אידיוטי בעצמי. 

כל התשובות שגויות כנכונות. 

חשבתי לעצמי מחשבות קצת הזויות. 

מה זה בעצם העולם שאני רואה סביבי,  מרגיש בעצמי,  קורא על אחרים.,

רק רוצים להראות טוב,  כדי מה?  הגברברים כדי לעשות סקס והרבה עם כמה שיותר? 

אנשים הפכו להיות חיות.  ככה אני מרגיש.  אם היה עולם אוטופי לכם. הייתם שוכבים עם כל אחת שרק רוצים,  מה כבר היה קורה?  העניין שזה לא עולם אוטופי,  והחסך בלהרגיש נחשק על ידי כל, זה מה שגורם לכולם להיות אובססיבים למה?  זה מה שמחזיק אנשים כאילו יש עוד מסת שריר,  קילוגרמים להשיל כדי שאז.. .

זה מה שמחזיק את העולם החסכים במשהו שמלחתחילה הוא רדוד כמו שני כלבים בפארק.  

טוב אז זה לגבי הרווקים המתוסכלים, 

לא שהנשואים מצבם טוב יותר. בכלל קשה לי להבין מה העניין איתם.

במילים מקדשים איזה ערך משפחתי,  באמת רק מכלכלים הכל , הרי הם כולם בעבודה כל היום,  בכלל למי היה סבלנות להיות עם הזאטוטים הצרחניים יותר מידיי. 

לכודים בשגרה,  עם חותמת של בית משפט אם רק יחשבו להתמרד. נגד כל הסיכויים חוסכים מול אינפלציה ויוקר דירה לרעתם.  

מחשבות הזויות כבר כתבתי. כנראה שבודדים מאבדים איזה קשר ל"מציאות שפויה", משהו כמו להתעסק חצי יום בלהנדס חיים של בן שבע. מנרקיססיסטיות לסגידה להורות. לדמיין שעל כף המאזניים החיים של הדור הבא שיוכרעו על ידי כל בחירה קטנה כגדולה. 

טוב לא חוכמה לבקר אלא אם יש אלטרנטיבה. 

משיח לא בא בקרוב? איזו יצירה של גולם.  32 אפשרויות לסדר עולמי חדש.  אותיות ומספרים, מה כבר מישהו מסוגל פה לעשות יותר מזה? 

לאן העולם פוסע אם לא לשעבוד, תמחור יתר,  התחננות להתפתחות הקוסמטיקה והפלסטיקה, ולשורות שורות של רצים ברחובות עם משקולות ובלי חולצות. 

תחשוב חיובי,  יהיה חיובי. 

ההתרחקות מאנשים שליליים.  (חוץ מזה שהתרחקות מהסובל הריהו שלילי כשלעצמו) 

הסתרת הסבל.  נפנוף במציאות מדומה.  בין חופשה לסעודה. בין מסיבה לחגיגה. 

תכנות המחשבות,  זה הרי בוקע מתוכנו.  מחשבה וזיכרון נשמרים בנוירונים תעלות סידן וסינפסות. (דרוש ציטוט) 

תמלא את הראש במחשבות מסוימות שוב ושוב  ושוב, מה אתה מצפה למצוא שם אם לא אלו. 

אין גדולה כל כך בזה.  התמדה זה גם ערך, אז יש גדולה אבל לא כל כך. 

כי הכחשת הסבל לאן תוביל.  לרובוטים מתוכנתים.  

אלילי השבט של פרנסיס בייקון חיפשו דוגמאות התואמות את ציפיותהם. כמו שבט הולכים אחרי אליל, מתעלמים מכל מה שלא מסתדר עם האליליות (אידיאל מדומה) . 

והסבל מה? גם להתמכר אליו,  מה יצא. מיוסרים אובדניים. אבל אם סובלים אז להסתיר?  להחריג את הסובל? 

לאן זה יוביל אם לא למגפה.  מגפה של דורסים ונרמסים.  אכזריים, מוחרמים ונקמניים.  

אולי אני טועה.  אולי הרוב זה הנהנתניים המחוייכים. נצלם באייפון את הרחוב ונספור אחר כך מי נראה מאושר ומי לא.  

ונניח שיש פתרון לסבל מהו? מה כבר יכול להיות אם לא לספק איזה תאווה. להכניע מישהו. לעורר הערצה וקנאה.  

ליצור עוד ועוד מחזור של מחזור שלא מגיע לקרסולי המקור. (לא סתם יש יצירות אלמותיות) מי זה אמר רוצה ליצור משהו חדש תפתח ספר ישן?

אני חוקר את העניין של הפתרון (אולי זה קשור בגאולת ישראל)