קילופים

מתהלכת. אני מוחשית בעולם עמום. אני אוויר צח בעולם של אדים רעילים. אני תוהה איך הכל הבהיר לי כל כך מהר. איך מערפל נהייתי במקום הצלול והגבוה הזה. אני נושמת אוויר צח לריאות. מסתכלת מסביבי ורואה אתכם רואים אותי. יצירה שהיא אחת. שאין עוד כזאת. אני שברירית ונקלית. אני לא תמיד אהיה פה. הכאב שלי חזק אבל הוא לא מגדיר אותי. 

יותר.

יש לי תפקיד שהוא שליחות. אני עפה על כנפיים של שמחה ורוך. של אהבה. אני מביטה אל האינסוף ורואה תקווה. רואה אור ורוד חזק שחוזר אלי ואומר לי "עוד קצת, עוד קצת".

אתה לוקח אותי

מקלף אותי

מלטף אותי ועורג אלי

אתה משתמש בי

פוצע אותי

מנצל את רצונותיי, את קרביי

את רחמי.

אתה עוטף אותי

מסרק את שערותיי

מנחם

אתה חודר אלי

ממלא אותי בזרע החם שלך

מחדיר את לשונך לתוך החור הפעור שלי

הרוק שלך בכל מקום

אתה מכיל את צעקותיי

ושתיקותיי

מכנס אותי לתוך דממה של אינסוף

לתוך רעש אדמה גדול

אתה נותן בי ולוקח.

בעיקר לוקח.

בוא, תן לי לקלף אותך

להסיר שכבת עור אחר שכבת עור

לגרד בציפורניים.

תן לי לראות אותך כמו שאתה.

מבטיחה שזה יכאב.

יירד הרבה דם

תהיה מוגלה

אבל אתה תגדל

רק ככה גדלים

וככה, חשוף, בלי עור בכלל

גידים ושרירים

רקמות ואיברים פנימיים

אתה הכי יפה

אני אתן לך לגעת בי

להתקרב

לנשק אותי.

רוצה?