קילופים

מתהלכת. אני מוחשית בעולם עמום. אני אוויר צח בעולם של אדים רעילים. אני תוהה איך הכל הבהיר לי כל כך מהר. איך מערפל נהייתי במקום הצלול והגבוה הזה. אני נושמת אוויר צח לריאות. מסתכלת מסביבי ורואה אתכם רואים אותי. יצירה שהיא אחת. שאין עוד כזאת. אני שברירית ונקלית. אני לא תמיד אהיה פה. הכאב שלי חזק אבל הוא לא מגדיר אותי. 

יותר.

יש לי תפקיד שהוא שליחות. אני עפה על כנפיים של שמחה ורוך. של אהבה. אני מביטה אל האינסוף ורואה תקווה. רואה אור ורוד חזק שחוזר אלי ואומר לי "עוד קצת, עוד קצת".