קילופים

אתה רוצה לשמור עלי, להגן עלי. לתת לי להרגיש שאתה החזק ושאתה תמיד יודע ותמיד בשליטה.

אתה לא חולק איתי כאבים שלך, אולי כי אני לא באמת יכולה להכיל. אבל אתה לא חולק.

הכל תמיד בסדר ואתה תמיד שמח. ממני, איתי ובכלל.

אתה נותן לי הוראות, אתה שואל אותי שאלות ומקשיב.

אתה כותב לי המון. עוטף אותי במילים שלך.

אבל אני, אני לא קטנה ולא חלשה. אני אמא.

אני עוצמה, אני אישיות, אני יכולת הכלה בלתי נדלית, אני כח.

אני שליטה.

אני אהבה מאד גדולה ואני רצון להעניק.

וזה סוגר אותי. זה גורם לי לרצות ללכת.

זה גורם לי להבין שאם אתה לא נפתח, אתה גם לא מקבל אז אתה גם לא נוכח.

זה גורם לי להרגיש ריחוק.

ריחוק גורם לי למות.

רצית לדעת עלי הכל. רצית לחפור לי בנשמה. רצית לדעת מה עשה לי אבא ומה היה שם.

סיפרתי לך על המכות וההשפלות, על השתיקה של אמא, על הכאב הנורא הזה שהיה שם ועדיין ישנו.

סיפרתי לך על הצורך שלי. על כולם.

ואתה מקשיב. ואתה מגיב טוב. ואתה תומך. ואתה מקסים.

ועכשיו. עכשיו אני לא רוצה אותך. אתה הכי טוב שהיה לי.

אתה הכי סקסי, הכי מתוק, הכי טוב, הכי מרביץ, הכי משפיל.

אני הכלבה שלך, החפץ, החור הרטוב שלך. אני באמת כזאת.

אני לא יכולה להיות עם אף אחד. ולמה כולם פתאום רוצים.

אני שלך.

ואני לא רוצה אותך עכשיו. כי אתה בתוך הסחי הזה יחד איתי.

למה בכלל היית צריך להכנס לשם. 

אני רוצה לשכוח מכל זה. אני רוצה להתמסר אליך.

לזרום איתך כמו לפני ספת הפסיכולוג. רצפת הכלבה.

וכל מה שאני מרגישה הוא

פחד.

קמה בבוקר, מוציאה את הילדים, חוזרת למיטה, מאוננת.

הולכת למשרד. פגישות, ישיבות, טלפונים, נכנסת לשירותים, מאוננת.

חוזרת הביתה, מפעילה מכונה, מעמידה סיר, מקשיבה לילדים, נכנסת לחדר, מאוננת.

שומעת בשורות ממש קשות, לא יודעת, לא יכולה, מאוננת.

הוא חוזר, מדברים, מקשיבה לו ורוצה למות. כמה שטויות. יוצאת למכונית, מוצאת פינה. מאוננת.

שומעת את הקול שלך בתוך הראש שלי, קוראת הודעה שריגשה אותי. נושמת. מאוננת. 

חוזרת משיעור התעמלות מתיש. מתקלחת. מאוננת.

הולכת לישון ונרדמת כמו תינוקת.