[email protected]

קצת לפני שנכנסתי למסגרת החדשה – נהרס לי המחשב. עכשיו הוא בסדר, כי אני כאן וכותבת. נכנסתי למסגרת החדשה וזה הכה בי כמו פטיש בראש. אני לא מסוגלת להכיל את זה עדיין. זה כבד!

יצר איתי קשר אדם מהעבר שלי שפגע בי ושבר לי את הלב אין ספור פעמים והפעם אני לא מכוונת לתת לזה לקרות שוב. אבל התחושה של ההסתכלות על הטלפון, על ההודעות, על השיחות שלא נענו.. שוברת אותי. תמיד יש רצון לחזור אחורה למקום המוכר והמנחם. המקום השובר הזה.

הכל קורה בבת אחת. אני אומרת לעצמי שאני הולכת לעבור את זה כמו גיבורה, כמו מלכה, כמו אין ספור תיאורים וכינויים מחזקים.. ובינתיים אני מרגישה כאילו מישהו הלם בי בפטיש ממש לפני שניה, למרות שזה קרה לפני זמן מה. אני לא נותנת לעצמי מספיק זמן. אני לא טובה עם מסגרות. אני טובה עם חופש. והחופש באותה מידה הורג אותי.

אני טובה בלהרוג את עצמי. אני טובה בלהתחרפן עד השיגעון האחרון.

מתי אני אתן לעצמי לחיות חיים טובים?

למזלי אני מוקפת באנשים טובים. אני מנסה למצוא דברים טובים למרות שהכל נראה שחור.

לנשום עמוק... פשוט לנשום עמוק..

איבדתי קצת את עצמי. ציפיתי לשמור על רצף מחשבות מסודר וקפדני אבל מצאתי את עצמי מתפזרת. כל זה לקראת השחרור שלי מהמרכז שאני נמצאת בו. אני בדרכי למסגרת ההמשך עם ראש מורם מתכננת לפחות את צעדיי הראשונים על עבר המסע הזה. אני לא יודעת להגיד כמה אחוזים כבר עברתי. אך הדרך הייתה מפרכת.

אני לא מרגישה שדברים מרגשים במיוחד קורים כרגע, אולי הועדה הגדולה מחר.. אולי השחרור הקרב ובא.. אולי המעבר..

התחלתי להגיד את ה-goodbyes, להיפרד מכל דבר טוב ורע שקיים כאן. כל יום חדש יש לי ממה להיפרד. כרגע אני מנפנפת ומנפנפת, מעיפה ובועטת את הדברים האלו החוצה מחיי – כי לחיות אותם ולעבור אותם היה קשה.. המציאות הזאת של להתמודד הייתה מתסכלת.. אבל אני יודעת שבעתיד אני אסתכל אחורה ואגיד לעצמי well done, you crazy girl.

ועכשיו, קצת לא קשור-

יצא לי לחשוב לעצמי קצת על איך מטפלים באימפולסיביות.. זה מרגיש לי כאילו אני לכודה בתוכה והיא חשוכת מרפא. הכל קורה כ"כ מהר, כאן ועכשיו... אין שליטה. למישהו יש עצה?