מחפשים את אלוהים?

לא האמנתי. לא האמנתי שזו תהיה התגובה שלהם. לא האמנתי.

זה היה הערב הראשון של הטיול השנתי של כיתה ט'. היינו 120 בנות בשכבה שאולצו לישון יחד באוהל בדואי אחד. זה היה ערב חורפי ולכן המזגן באוהל הופעל בחוזקה על חימום. השילוב של המזגן ויותר מידי נערות אחרי טיול בשטח גרם לאוויר לקבל ריח מחניק של זיעה מרה בשילוב של כמה עשרות סוגי בשמים שונים.

השעה הייתה בערך 22:00. רוב הבנות כבר עברו את המקלחת שלהן. אבל לא אני. אני פשוט ישבתי שם. הסתכלתי על שאר הבנות המתארגנות במהירות. על איך הן שולפות מהתיקים בגדים נקיים ומגבות ורצות בזריזות לאזור המקלחות תוך שהן משמיעות תקתוקים מרעישים של כפכפים. הסתכלתי על איך הן חוזרות מהמקלחות, השיער שלהן רטוב והן לבושות בפיג'מות מצחיקות, עוברות בין המזרנים עד שהן מגיעות לתיק שלהן, מכניסות את הבגדים המלוכלכים לתיק ותולות את המגבות הרטובות על החוטים שהיו מחוברים לתקרת האוהל. תוך דקות ריח הזיעה כמעט נעלם ונשארו רק הריחות של הבשמים שהתחזקו ככל שעבר הזמן. מגבות רטובות מילאו את תקרת האוהל כמעט לגמרי.

הבנות שהתארגנו באוהל התחילו להתאסף לקבוצות ולדבר.

אני ישבתי על המזרן שלי והקשבתי ברפרוף לכמה מהשיחות שיכולתי לשמוע. כמה מהבנות דיברו על תנועת הנוער שלהן, כמה דיברו על בנים, כמה דיברו על בית הספר ועל חברות מהעבר. שיחה אחת שהתחילה בין קבוצה קטנה של שלוש או ארבע בנות ומהר מאוד משכה אליה עוד לפחות עשר או חמש עשרה בנות משכה גם את צומת ליבי.

"למה את חושבת שהדברים הרעים שקוראים אומרים שאלוקים הוא רע?"

"לא אמרתי את זה. מצד שני, תחשבו על זה רגע, איך הוא יכול לגרום לדברים כל כך רעים לקרוא? תחשבו על השואה למשל או-"

"אבל אלוקים עושה את הדברים האלו מסיבה מסוימת!"

בשלב הזה של השיחה הרגשתי שאני חייבת להגיב. אני בדרך כלל לא מתערבת בשיחות של אחרים. בטח שלא אז. אבל הייתי חייבת. פשוט חייבת. משהו בפנים משך אותי לעשות את זה. תקראו לזה אינטואיציה, תקראו לזה תחושת בטן. מה שזה לא היה, זה לא השאיר לי ברירה. לא היה לי מושג מה זה הולך לגרום לי, לא היה לי מושג מה אני אגיד אחר כך או לאן תתקדם השיחה, פשוט הייתי חייבת לשאול. זה ישב לי במחשבות כבר תקופה והייתי חייבת לדעת. האם אני היחידה? אולי לא? איך הן רואות את זה? אם בכלל...

"תגידו, איך אתן כל כך בטוחות שאלוהים בכלל קיים? ראיתם אותו פעם? שמעתן? איך אתן יכולות להיות כל כך בטוחות?"

לרגע אחד קטן, היה שקט. הן לא אמרו כלום. פשוט כלום. רגע אחר כך, עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, מטח של שאלות, חלקן מאשימות, חלקן תמימות ומופתעות, הופנו אלי במידי. עוד גל של בנות הצטרפו לשיחה והמטירו גם הן את שאלותיהן.

לא האמנתי. לא האמנתי שזו תהיה התגובה שלהם. לא האמנתי.

מהר מאוד מצאתי את עצמי מנסה להסביר להן על העולם ועל "איך יכול להיות שאין?".

אני נשבעת לכם, שבאותו הזמן הייתי משוכנעת בעצמי, כמעט לחלוטין, שאני טועה. לא האמנתי בעצמי שיכול להיות משהו אחר. ההפתעה שלהן הפתיעה אותי, ותוך כדי גם ערערה אותי ובלבלה אותי.

כל חיי חייתי תחת מוסדות דתיים. החל ממשפחה דתית, גנים דתיים, בתי ספר יסודיים דתיים, אולפנה, דתית, כמובן. לא הכרתי שום דבר אחר. אתם מבינים? לא היה לי שום ידע, אפילו הבסיסי ביותר, במדע למשל, או בדתות אחרות. כל מה שהכרתי הייתה נקודת המבט הדתית יהודית אורתודוקסית מאוד ספציפית שהראו לי המוסדות בהם גדלתי. האמנתי בבריאת האדם כמו שהייתה מוזכרת בספר בראשית. האמנתי, באמת האמנתי, באותו אל טוב שאוהב את עם ישראל ורוצה בטובתם ולכן נתן להם את המצוות. האמנתי. האמנתי כי לא הייתה לי ברירה. זה מה שסיפרו לי מגיל קטן, זה מה שהיה לי, אז בזה האמנתי.

אתם מבינים?

אבל זה לא היה מושלם.

היו לי ספקות. גם בילדות המוקדמת. היה לי קשה לקבל את המצב.

בזמן שכולם סביבי התפללו בכוונה אני הרגשתי שמשהו חסר. זה אף פעם לא הרגיש לי נכון. כאילו אף אחד לא באמת מקשיב. זה התחיל מניסיונות נואשים "להרגיש את זה", והפך, אחרי שנים קשות, לתפילה מזויפת וקרה כדי לרצות את המורים בבתי הספר.     

בזמן שכולם נהנו לנוח בשבת אני התייסרתי על כל הדברים שרציתי לעשות ולא יכולתי. לא אהבתי לנוח. רק רציתי לרכב על אופניים עם חברים או לראות טלוויזיה.

בזמן שכל הבנות בכיתה שלי לבשו חצאיות ונהנו מזה אני הסתכלתי בקנאה על הבנים וכל מה שרציתי היה ללבוש את המכנסיים הנוחים והיפים שלהם בחופשיות כמוהם.

אתם מבינים?

היו רגעים בהם הרגשתי כאילו איש מלבדי לא מרגיש את התחושה הזו. כאילו אני היחידה שלא מסוגלת פשוט להבין את זה. פשוט להשלים עם, מה שהיה נראה לי אז כמו, עבדות. 

זה לא שהתעצלתי לעשות את המצוות שהיו מוטלות עלי. לא המצוות היו הכבדות. אלא האמונה. לא הייתה לי בעיה ליטול ידיים לפני האוכל או לברך. פשוט לא הצלחתי להרגיש את ה "למה". את הסיבה שמאחורי. ה "למה" שכולם פשוט הבינו ורק אני לא. ה "למה" שתמיד הרגיש לכולם כה ברור. חוץ מלי.

אז שאלתי.

לא האמנתי. לא האמנתי שזו תהיה התגובה שלהם. לא האמנתי.

אחרי אותו ערב של הרבה שיחות עמוקות וארוכות אני הבנתי משהו. משהו ששינה את חיי. משהו שלקחתי איתי לכל החיים.

יש משפט שאומר שאדם חופשי רק בחמש השניות הראשונות של חיו, אחר כך מחליטים בשבילו את שמו, לאומיותו, דתו ועדתו, ולאחר מכן תמשיך להגן בחירוף נפש ובטיפשות על דברים שלא בחרת.

זה בעצם אומר. שאנשים לא טורחים להבין לעומק את מה שהם נלחמים עליו ובעיקר למה הם נלחמים על זה ודווקא על זה.

באותו ערב הבנתי כמה זה נכון. מהרגע שהטלתי את הספק הקטן הזה באמונה שחברותי לשכבה גדלו עליה מגיל אפס הן נכנסו למצב לא מודע של התקפה. הן לא הצליחו להבין בכלל איך יכולתי, בחוצפתי הגדולה, להטיל ספק בדבר כל כך ברור, מבחינתן.

באותו ערב הבטחתי לעצמי שאני אעשה הכל כדי לא לחיות ככה. אני אחשוב לפני כל מה שאני עושה ואחיה את חיי רק על פי ערכים שבאמת נתקלתי בהם והבנתי אותם לעומק. רק על פי מה שעושה לי טוב ועל פי מה אני, רק אני, לא המשפחה או החברה, אני, רוצה לעשות.

זו הסיבה בגללה אלוהים הוא כבר לא חלק מהאמונות שלי ואני כבר לא הולכת לפי החוקים שאנשים אומרים שהוא הכתיב. אני עושה רק מה שעושה לי טוב ורק מה שמרגיש לי נכון.

בכנות, אני לא יודעת אם הצלחתי להתחמק במאה אחוז ממה שהכתיבו לי כשהייתי קטנה. אבל אני עושה כמיטב יכולתי. נלחמת בהשפעות הילדות, שאני מודעת אליהן וגם שלא, וחייה את חיי בתחושה שהכל פתוח והכל אפשרי.