מחפשים את אלוהים?

הקדמה: 

מהקטע הקודם שפירסמתי ניתן היה להבין שאני מנותקת לחלוטין מהדת, שאני בורחת ממנה ולא מוכנה לחיות אותה בשום דרך. חשוב לי להראות שזה ממש לא המצב, להפך, אני מעריכה מאוד את הדת, למרות שאני לא מקבלת הרבה ממנה, יש חלקים בדת שאני כן מקבלת, ואפילו שמחה בהם ואוהבת אותם. אני חושבת שהעובדה שגדלתי בסביבה דתית תרמה לי כבת אדם ולא הרסה אותי, למרות חוסר ההסכמה על דברים מסויימים ולמרות שאני בוחרת באורך חיים אחר. 

את הקטע הבא כתבתי לפני שבועיים בערך. הקטע הבא נכתב כמכתב לאלוהים, שהוא בשבילי (בקטע הזה לפחות) סמל ליהדות ולערכים שעליהם גדלתי כדתייה. אני חושבת שהקטע הזה מסביר בצורה לא רעה את הקשר המורכב שלי עם הדת היהודית.

הקטע:

אני יודעת שהיו לנו תקופות קשות, אני יודעת שכולם חושבים שלעולם לא
ניפגש שוב, אבל אני לא חושבת כמוהם, כבר לא. אבא שבשמיים הם קוראים לך, למרות שאני
יודעת שאתה לא שם, אתה לא בשמיים, אתה ממש כאן, יושב לידי, או אולי בתוכי, בזמן
כתיבת שורות אלו.

אלוהים, אתה היית הכל בשבילי אז, אני זוכרת. הייתי מדברת אתך הרבה, או לפחות מנסה. הייתי מקיימת את כל מצוותך
בקפידה, הייתי מתפללת כל בוקר, פותחת את הסידור, קוראת כל קטע וקטע,
ניסיתי לכוון את כל כולי, את עצמי, את מחשבותיי, אלוהים, אני כיוונתי אפילו את
נשמתי.

אבל אלוהים, מסיבה לא מוסברת דווקא שם לא היית. דווקא בתפילה לא
הרגשתי אותך, דווקא איפה שמאמינך מצאו אותך אני איבדתי אותך. באותן דקות מחשבותיי
היו נודדות הרחק, למקום בו הייתי רק אני, לבד, רק אני וחיי, מתמודדת לבד עם כל
הקשיים שהטלת בהם. הו אלוהי, כמה ניסיתי, הקפדתי לחשוב על כל מילה, אני מבטיחה, כל
מה שאמרו המורים עשיתי, כל דרך שאמרו שתקרב אותי אליך הלכתי בה, אבל דווקא שם, לא
מצאתיך.

אני זוכרת, כשהייתי קטנה, המורים בבית הספר היו מלמדים על כל מיני
מצוות קטנות, פרטים קטנים, ואני הייתי חוזרת הביתה ומקיימת הכל, מה שמשפחתי לא
הייתה עושה הייתי עושה אני. הכל רק כדי להתקרב אליך, חשבתי, שאולי שם תהיה, אולי
אתה כזה, כמו שאומרים, אתה יודע, אלוהים של הפרטים הקטנים. עשיתי הכל אלוהי, הכל,
לפחות כל מה שידעתי.

אבל גם שם לא היית. אלוהים, מה ביקשתי ממך כבר? קצת רגש? שתהיה שם? אפילו
לא ביקשתי שתעזור לי להתמודד עם הקשיים, רק ביקשתי שתהיה שם, לשמוע, להקשיב.
ביקשתי להרגיש אותך, ביקשתי להרגיש שיש עוד מישהו איתי, ביקשתי להפטר מהלבד הזה, הכואב
הזה, שהייתי בו. ביקשתי מישהו שיעמוד לידי, אפילו לכמה דקות ביום, אחד שלא יעזוב
כשקשה, אחד שלא יבקר וישפוט, אחד שתומך, אחד שמחזיק, אתה יודע אלוהים, ביקשתי לי
חבר אמת.

כן, אני יכולה לשמוע כבר את מאמינך מטיפים בי, על זה שאתה, אלוהים,
אתה, אתה לא חבר, אתה הבורא, היוצר, אתה אבא, אבא קשה כזה, ששומר, שדואג, מידי, שיודע
מה היא הדרך הנכונה, שנלחם כדי שמאמיניו ילכו בה. הם אמרו שהדרך שלך היא מתאימה
לכולם, שאם רק ארצה מספיק, אנסה מספיק, אני אמצא אותך דווקא שם, בפרטים, בקושי,
בתפילה, במצוות, בדקדקנות המוגזמת הזו, שכל דתי וודאי כבר מכיר היטב.

הרבה שנים חשבתי שאתה באמת שם, אלוהים. אבל, כמה יכול אדם להילחם? כמה
תפילות עוד הייתי מתפללת? כמה עוד יכולתי? אלוהים, הייתי שבורה, הייתי עייפה, אבל
יותר מכל, אלוהי, ככל שהתפללתי יותר, ככל שהקפדתי יותר, הרגשתי יותר לבד, וזו
הסיבה שוויתרתי, לא יכולתי יותר להילחם.

 אלוהים, אני פונה אליך בצער,
בהכנעה, יכול להיות שזו הייתה טעות להפסיק לנסות, יכול להיות שבסוף משהו היה
משתנה, אבל האמת היא, שאני שלמה עם ההחלטה הזו, יכול להיות, שאיבדתי שם את היכולת לעבוד
אותך מתוך הכרח של מצוות, מתוך בתי כנסת, מתוך סדר של תפילות, אבל יכול להיות, רק
אתה יודע אלוהים, שאם לא הייתי מפסיקה לנסות, הייתי מאבדת את עצמי, את זו שלעיתים
הפכתי להיות, אחת עם דעה, עם יכולות, עם כוח השפעה, הייתי הופכת לעוד אחת מהעדר,
עדר של בהמות, שהולכת אחריך, אלוהים, בעיניים עצומות. אלוהים, אני מתנצלת בפניך
שפתחתי עיניים, ואולי ביום מן הימים אצטרך לתת על כך את הדין, אבל אני שמחה שעשיתי
את זה, כי היום, אני שלמה יותר עם הדרך בה הלכתי, עם הדרך בה בחרתי לעבוד אותך, זו
לא הדרך בה בחרו רוב מאמיניך, אבל זו דרכי שלי, דרך בה אני חשה שלמה, חייה קיימת,
דרך בה טוב לי ללכת, באמת טוב, דרך בה אין לי הכרח, דרך בה כשאני חפצה בכך, אלוהי,
אני מוצאת אותך, שם לידי, שם איתי, כמו שלא הרגשתי אז, כל השנים. את התחושה הזו,
אלוהי, לא ניתן להחליף בשום דבר אחר, והיא, היא הייתה שווה הכל, גם אם אתה לא באמת
שם בשבילי אלוהים, גם אם וויתרת עלי מזמן, גם אם דרכי לא מקובלת עליך, הותרת בי את
התחושה שכן, ואייתה אני אחיה את חיי.

אדוני, אלי היחיד, במשך כמה שנים הותרת אותי לבד, להתמודד עם העולם
הזה, לא נתת לי כלים, לא נתת לי תמיכה, נתת לי לגלות הכל בעצמי. או שאולי, זו
הייתי אני שבחרתי להתבודד, לברוח מפניך. דווקא אז אלוהי, דווקא שם, בעולם הזה,
בעולם הקשה הזה, בעולם המורכב הזה, בעולם המדהים הזה, מצאתיך.

אומנם, לא מצאתי את אותו אל כעסני, קפדן, אל של ספר חוקים, אל של
מצוות ואיסורים, כזה שמאמיניך קבעו שאתה. מצאתי אל אחר, מצאתי אותך במוחי, בליבי,
מצאתי אל שהוא בעצם חלק ממאמיניו, ולא מאמיניו הם חלקו. מצאתי אל סובייקטיבי כזה,
כזה שנותן כוח לחלשים, לאלו שבמצוקה, כזה שלא אכפת לו באמת מה אתה עושה בחייך, כזה
שדואג לך עצמך, למי שאתה. מצאתי אל של עם, כזה שמאחד רחוקים, כזה שמאחד גם קרובים
לפעמים, כזה שהיהדות שלך היא זו שנותנת לך את כרטיס הכניסה לחברתו, לא כמות התפילות
שאתה מתפלל ביום או מספר האיסורים שאתה לא עובר עליהם.

האלוהים שלי, לא מביט בי מלמעלה, לא עומד בשמיים וקובע את גזר דיני.
האלוהים שלי יושב לידי כל העת, מקשיב לצרות ליבי. האלוהים שלי, קיים בליבם של
מיליוני מאמיניו, נותן להם את הכוח לפעול יחד, לחיות יחד, לאהוב יחד, לבכות יחד,
להילחם יחד אך גם לעשות שלום יחד. האלוהים שלי הוא לא אל אובייקטיבי, כזה שכולם
חייבים לציית לו, כזה שהוא אלוהים של כולם. האלוהים שלי הוא אל של פרט, אך גם אל
של עם. האלוהים שלי הוא אל של שלום, אל של אהבה, אל של ביחד, כל אחד בדרכו אבל
כולנו ביחד, בדרך החיים.

יכול להיות, ואפילו לא אהיה מופתעת אם כך הדבר, שאתה, לא אמיתי, איזו
תופעה שהמצאתי לעצמי ולא היא רק עוד מחשבה שרצה בראשו של אדם, כי כזו אני, כמו
כולם. יכול להיות, שכל דברי הבל הם, ונכונים הם אך ורק לי, ואפילו לא, מחשבה קטנה
ותפלה הם. איני מפחדת מאפשרות זו, אני חייה את חיי בהתחשבות תמידית כי הכל הוא רק
בראשי, כי אין בראשו של אף אדם אמת מוחלטת על דבר. אמת היא דבר אובייקטיבי, בעוד
אנחנו, כולנו, פרטים סובייקטיביים. אין לנו הכלים למדוד בראשנו שום אמת, אלא את השקרים
וחצאי האמיתות שבראשנו. כך אצטרך לחיות את חיי, בין שבמודע ובין שלא.

אלוהים, אני נופלת בפניך, אלוהי השקר שאתה, אני רוצה לחיות את חיי
לפיך, לפי השקר שהוא היהדות ולפי השקר שהוא אתה עצמך. אולי זו לא תהיה הדרך בה
קבעו מאמינך שצריך לעבוד אותך, שצריך לעבוד את היהדות, זו תהיה הדרך שלי, ורק שלי.
אעשה זאת מתוך הבנה מוחלטת כי חיי הם לא אמת, אלא חצי אמת, או אולי אפילו שקר.
למה, אתה שואל? כי אתה זה אני. אתה זה עמי. איני יכולה לחיות את חיי בלי להיות
שייכת לכלום, בלי לאחוז בכלום. במשך שנים האמנתי שאני יכולה, אך לא כך הדבר, ככל
שחיי עוברים אני מתוודה על הטעות הזו. אין לי צורך בחיים מתוך מלחמה באל שאפילו
אינו קיים באמת. אני אחיה את חיי בדרך שתעשה לי הכי טוב שאפשר, ואם אתה הוא זה
שיגרום לי להרגיש תחושה זו, אתה תהיה שם, חלק ממני.