הרבה זמן לא יצאתי לשומקום.
היום עשיתי את זה
לקחתי את הרכב ונסעתי לשומקום.
אל תשאלו אותי לאן כי אני לא זוכרת, פשוט נסעתי
בלי מטרה מוגדרת אבל עם רצון להחליף אנרגיה.
התקופה האחרונה התישה אותי, שאבה ממני כל טיפת חיות וכח.
דווקא בתקופה הזו הרגשתי לבד מאד.
יש משהו מאד מתסכל לדעת שדווקא ברגעים בהם אתה נזקק, אין לך במי להיעזר.
נסעתי לי עם עצמי ודמעתי כמו סיר חלב רותח. הכל עלה על גדות, וגלש ללא הפסק.
רציתי להיות לבד. הכי לבד שבעולם אבל מה לעשות שהעולם הזה לא מתאים לאישה בלילה לבד. אז רק נסעתי.לשומקום.
לשם שינוי לא רצתי להספיק משהו ונהניתי מלבזבז את הזמן במודע,לעצמי, בלי שום רעשי רקע מסביב. רק מוזיקה חרישית (וצפירה של נהג מונית חסר סבלנות(שלא לומר שביל) שציפה שאסע בכתום והמשיך לצפצף גם כשהתחלף לאדום)
לא תיארתי לעצמי שהלילה השכונתי כל כך מואר, ביקשתי לעצמי פינה חשוכה לבד, להתבודד עם עצמי.ולא מצאתי.
לצערי התכנון האורבני הנוכחי לא מאפשר לי את החוויה הזו, בשביל זה אני צריכה להרחיק נדוד ליער או חורשה מפוקפקת. ועדיין לא נטרפה דעתי עד כדי כך.
(אם) אהיה מתכננת ערים מדופלמת אני אדאג לייצר פינות חשוכות לנשים שבורות.
אם אהיה משהו בעולם הזה הלוואי ותיזכר לי השמחה ולא העלטה הזו שאני מניחה פה בשלווה מעושה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
