היי, עבר המון זמן מהפעם האחרונה שנכנסתי למקדש שלי.
הידיים שלי התמלאו בעבודה ברגע שהחלטתי לממש את החלום שלי - בי"ס לסיעוד. שנה ב' התחילה ואין יותר גאה בעצמי. אני נהנת כל שנייה על רכבת ההרים הזו, שלא מפסיקה להתפתל. מתמכרת לתחושת הסיפוק שמציפה אותי בכל מבחן אני מצליחה, בכל עבודה שאני כותבת, בכל קורס שאני לומדת.
דבר נוסף שמשאיר אותי עסוקה הוא יצור קטן שתכף יקרא לי "אמא". היריון הוא חוויה כל כך סוריאליסטית בחלק גדול מהזמן. נס החיים שמתקיים בתוכך לפעמים מרגיש כמו חלק מחלום. אבל בין ההחלפות לבין ההאכלות - אני עדיין מוצאת את עצמי מחייכת ונהנית לצד האפרוח הקטן.
אני בהפסקה די ארוכה מהמוזיקה מאז הקורונה. לצערי אני לא מוצאת את עצמי בה יותר... מתקשה להתחבר לצד הזה שבי שוב. כנראה נוטרת לעצמי טינה על זה שזה בערך הענף היחידי שאני לא מצליחה להתרומם איתו.
מקווה לחזור בקרוב,
אתנה.