נגיעות, מחשבות ומסקנות.

רגלי נגררת במעלה גבעת החול

בכדי להגיע מעלה

אין סיבה אחרת.

המילים נמשכות

החוצה מפי

בקצב מהיר.

בסופו של דבר אצעד בשביל שלי

בשבילי

לא בשבילך.

האם עדיין תישאר?

כשאני מרגישה משהו, אני עושה משהו ואומרת למישהו משהו.

וכשהמישהו שומע את המשהו הוא מגיב משהו.

ושנינו ממש משהו וקיימים ונושמים.

ואם נהיה קצת יותר משהו, אולי משהו ישתנה בעולם אבל משהו כרגע זה קטן מידי.

וחלומות שלי על משהו היו פעם חלומות של מישהו אחר.

אפשר להבין מהדממה מה ניסית להגיד, לא כמו בעבר. 

אצבעות קרות, כאלה שאמרו הכל-

מתקרבות לאגפי גופי, מלמדות אותי דבר או שניים.

אני משרבבת ראשי מעל כתפך. 

קור האצבעות חודר לעצמותיי, מקפיא את הרגע.

היום היה חמים.

געגוע שנזנח לשווא. 

מתחבטת בעצבות שמגששת ובאה. 

זאת מלטפת כרוח ומתגברת לסופה ושואבת פנימה.

טובת מזג ונעימת הליכות, עוטפת אותי ברגיעה.

שיויתי לנגד עיני תקרה מלאת כוכבים, נרדמתי.

הכל נופל למקום.

הכל נופל במקום להסתדר. 

לו גיליתי רשימות ליבך.

לו הסתכלתי על תזוזות הטבע.

לו כל החלקים נראו מתאימים.

לו הרעש היה נעים לאוזן.

לו שידרתי על אותו התדר של עצמי.

לו המצלמה היתה מכוונת לכיוון ההפוך.

רק העמדתי פנים 

שלו כל זה יקרה

בדרך פלא

משהו ירגיש שלם.

נותרו לי רגעים בודדים, אני שומעת צלילי מתכות כסופות מתנגשות זו בזו.

שמעתי קול טפטוף גשם, אני מחליטה לקום מהתרדמת אליה נכנסתי.

קמתי מהספסל והמשכתי במסע, אני פותחת את העינים באיטיות.

פתחתי דלת כניסה לבניין שראיתי, אני עולה מהר מידי וגוררת אחרים מטה.

עליתי במדרגות וגררתי אחרי שובל של בדים, אני מרגישה התעלות רוחנית.

הרגשתי את הרוח חולפת מעל ראשי, אני צועדת אל הלא נודע.

צעדתי קדימה והסתכלתי למטה, אני לא יודעת מה עליי לעשות.

לא ידעתי היכן לעצור וקפצתי.

ברגעים הבודדים בהם ריחפתי באוויר, שמעתי צלילים כסופים.

מרוב ששמעתי את התקליט הזה, ידוע לי בדיוק באיזה חלק יש שריטה.

אני לא מצליחה להקשיב לשיר וחושבת על השריטה ועל כך שאצליח לזהות אותה שנייה לפני שתגיע.

בסופו של דבר, אנחנו חיים בזמן בו הכל קורה מהר ואין סבלנות ,

אז החלטתי שאין טעם שאבזבז את הזמן בהמתנה לשריטה והלכתי למטבח להכין חביתה. 

בדיוק ברגע בו חזרתי לסלון עם החביתה, השריטה הגיעה והשיר קפץ פתאום. 

העולם קפא לרגע ולאחר מכן יכולתי לשכוח לגמרי מהדבר המינורי הזה. 

אין לי סבלנות לשבת ולשמוע תקליט. לבנות קשרים חדשים. לצייר טיוטה לפני הציור האמיתי. 

תמיד בחיפוש אחרי הדבר המרגש הבא, כי בכל יום מסובך יותר לעניין אותי.

בימים אלה מעניין אותי לכתוב כאן בלי שמץ של מושג אם מישהו קורא את הדברים.

לשבת מול המחשב ליד החברים הטובים שלי ולכתוב את העולה לראשי בלי לחשוב יותר מידי. וואו, זה ללא ספק עושה לי טוב.