לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


*


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2021

נסיון לבטא


הברד מכה בכל עוזו והרוחות שמטלטלות את הארובה ואת החלונות כולם רק מגבירות בתוכי את הרתיחה מן הצער הבלתי נסבל מהימים האחרונים, חונק את חזי הצער הזה, ואני עודני ממשיכה לקוות שרגישותי העזה תמצא לב מתוק שידע לפנות לה מקום. להרגשתי העולם הרבה יותר כאוטי ואוראני עבורי מאז שאוראנוס יושב לו עם מגדלאור ובוער אל מול הפלוטו הירח והאופק הלידתיים שלי. חשה שמאבדת אותי בכל הכח לאחרונה, מהות שאם עמעמה באופן קלוש עכשיו פשוט נעלמת כליל ואני לא מבחינה בעקבות שיסמנו לי את דרכי הביתה. אין בכוחי לשאת את הכזב העצום, את העדר הרוך, רוך שלמדתי כה בעדינות לבטא דרך לשוני ולבי, רוך שאני כל כך רוצה שימצא בהתנהלות של בני אנוש כלפיי, ובהעדר כזה, תוך הבנה עמוקה שבצעדים קטנים כך ריפדתי גבולותיי, בידיעה שאני לא מוכנה להכניס אל חיי יצורים שאינם יכולים להיות עדינים ורגישים איתי, איני מוכנה להטפות, לקשרים המעוגנים בהיררכיה מתחת לפני השטח, לשפיטה. זה נראה שאוראנוס מזמן לי התנסויות חדות סביב ציר הכאוס הזה, ציר האני האחר, השיקוף לשופטת שבי במפגשים הללו בדיוק, לעתים נדמה שמלבד ראי, תנועה טבעית של שיקוף, הם באים גם כדי שאדע לזכך את הסביבה הקרובה שלי, לחדדה ואולי לאפסה. להזדכך מקשרים שאינם חמימים לי ואוהבים ככל שעבודת הצל נעשית. היום דרך מעבר בגשרים מפכחים אני נחרדת מעומק הבדידות שנגזרה עלי. לא נותרו בני אנוש שיכולה אפילו להאמין להם, באמת להיות כנועה ובוטחת על כתפם. ושוב זה משקף. האם אני אדם שניתן לבטוח בו?


ההבחנה הזו שתמיד נטמנת בצד מה שנראה לי מושג, ואחר כך מתפוגגת, גורמת לי לצלול ולהסתגר בטרריום הזה שהנעימות בו כבר מוכרת, מדשנת, אך זהו לא מקום שאני רוצה להשאר בו. אני לא באמת רוצה להשאר שם זמן רב, המים העומדים של האכזבה הרי לעולם היו הבריכה השמורה לי. הלואי הלואי מאד ויכולתי לזכור שהעוגן לא מצוי בחוץ, לא בהם. זה אמנם כואב לנדוד מאדם לאדם מכזב לאחר בחיפוש אחר אמפתיה ורוך אבל שוכחת שעוגן לא נמצא באנשים שמראש אינם יודעים לתת לי את מה שלא קיים בהם. אני לומדת את הקלות שבה אני משתפת, והיכן. מבינה איפה לא כמה כן. ואת מי בעצם. למה לשוב לשתף את מי ששוב ושוב משיב בהטפה, בשיפוט. אולי צריכה את זה, אומרת לעצמי. ניזונה מהמופעלות הזו כדי ללמוד חזק. הרי אחת התבונות הגדולות שלי לאחרונה היא הבנה שלא יכולה לקמט את קולי הפנימי רק משום שאני לא מצליחה להטמע לתפקוד רגיל, לחיים מתפקדים ולא סוערים. יש כובד בהיותי נשמה ועטופה דם בשר. לא מצליחה להזדהות עם והבחירה שהנשמה לקחה. אני מתגעגעת למדבר. . .. מרגישה כאילו העסקה הזו ממש לא הוגנת, ולא בעדי, שנשמטתי לעולם הזה ללא כלים, אם כי כמובן שאלו קולותיהם של הברד והאש. . מתהלכת מפוחדת בחשיכות ובדמדומים של יום וליל נוטפים. נופלת ומפרידה אותי יותר מן העולם. והערפול הזה, הסקוויר הטרגי של מרס לנפטון, כבר ימים שאני מפחדת שזה פאטאלי, שכל האספקטים המולדים במפה פשוט פוסקים קו מאד מפורש של כאוס וקושי ממשי במציאת איזון. כאילו זהו, נידונתי. אנשים רחוקים מלראות מי אני באמת ולא מסוגלים להבין אותי. ואז אני מזהה שיפוטים וטעמים מרירים בהם שאין להם תוחלת. מבינה שמתחת לכל המרור יושב צורך מאד בהיר של להיות נראית, נאהבת, מובנת, ויחד. אבל האבחנה הזו תמיד מקנחת בידיעה שאני לא בטוחה שאני אפילו מבינה אותי. אני גם לא מצליחה להביא אותי האמיתית מרוב שהתנאים לא תומכים, לא באמת מחבקים ללא תנאי ומקבלים אותי. הגלים של הכאב ממוטטים ואני נשברת על הסלעים המחודדים, השקופים, ואיכשהו אני קמה בבוקר אל דמות חולמנית, קשה, תלושה.


העייפות מובנת לי סוף סוף, זה יושב על המתח שבין להיות כה מקודדת על משהו ולעשותו להשתוקקות במנוחה והתבודדות.


שמה לב שהתבודדות ומנוחה נעשו לדבר שאני מוכרחה לקבל ללא פשרה ואני מרגישה כעס כאשר איני מקבלת אותם. מנסה לברר את הכעס שנוצר שם כאשר זה חסר. את התשישות בגוף כשמתמודדת עם הקונפליקט הזה שמייצר קונפליקטים עם תפקודי חיים קרובים. .


 


הבחנתי אפילו יותר לעומק בכח ששרוי בי, כח אדיר ורדום, טרנספורמטיבי, זוחל. אש עצומה ומיוחדת שלא הופכת לאור בוהק הבונה את דרכי, לסירוגין היא נהפכת לבה וזורמת בנחלים של דמי, ולכן ישנה תחושה של הצתות ודליקות אבל זה עדיין לא הכח הזה שאני מרגישה בתוכי, כי זה בעצם קולו של הדלקתי. ברור לי שזה הכח שנוצר כשפלוטו צמוד לאופק, כח מריר ביותר אם לא יודעים להניעו במודעות. כח שאני יכולה להניע כדי להרוס אותי ואחרים, ומשום שאני לעולם לא ארצה להרוס אף אדם, אני הורגת אותי. והורג אותי להיות גם האחרונה בריצוי. מצד אחד אני האחרונה שאדאג לה ומנגד אני דואגת לי למאגרים של מנוחה כשצריכה גם אם זה נראה לסביבה שאין בכך צורך. מזהה שהצרכים שלי שונים משל אחרים לידי וזה בסדר. הלואי ואזכור שזה בסדר. שאסלח לי. לא יודעת לקחת את העוצמה הזו שהיא בלתי נסבלת בנוכחות המוחצנת, ולעדן אותה, כי אולי לא ניתן לעדן כח כזה, כי אם רק לתת לו ערוצים שבהם ידע לנוע, להבנות. להתמך. . זה לא כח שמסוגל להשאר בפנים לאורך זמן מבלי לההפך לקטלני לי. . כל כך עצוב להשאר חסרת אונים זמן כה ממושך. לא יודעת לומר לי למה אני זקוקה. אני כן יודעת לפשט לי מעט, שהיער מרפא אותי בדרכו הרכה, ההליכות השקטות בו, הקשר עם ריף שמלמד אותי אהבה, בירור צרכיי ללא הרף, בחירה מודעת ברוך, בתקשורת קרובה ולא מנכרת. ככל שכותבת אני נעשית כנועה. ישנה הפקעת הזו של ידיעה טרגית, פנימית, שלעולם לא אהיה שמחה. שהאישיותי רק יתקשה ויעשה מר יותר ויותר עד שלא אוכל לשאת באף מערכת יחסים בחיי ואפרוש לחיים מנותקים וחשוכים. אני מפחדת מכך מאד. שאין כל תקוה.

נכתב על ידי , 17/2/2021 11:42  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 




21,715
הבלוג משוייך לקטגוריות: שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לsheoak אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על sheoak ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)