נמאס לי משולחן ועוד שולחן של מסעדה.
אולי הפעם בר באיזה פאב, על כיסא גבוה, מאוד גבוה. מאוד לא נוח.
ולשבת שוב על כוס קפה, או כוס יין, קוקטייל? אולי הפעם איזו ארוחת מלכים שלא אוכל לממן אבל מה, חייב להתפנק מידי פעם.
מידי פעם. יום ועוד יום כי נגמרו ההזדמנויות לחגוג ורק מחפשים הזדמנות חדשה לחגוג את מה שאין, מה שעבר, מה שהתחיל.
די.
רוצה איזו ספה, חמימה, שקטה, לא מדברת.
ובמטבח, שיהיה אדם שיכין תה, אולי אפילו לפני שבכלל הספקתי לבקש.
ופעם אחת בחיים לא לספר כל פעם על מה קורה לי בחיים ומה עושים ואיפה היום, לשמוע הערות אינסופיות על דברים שמיציתי לספר כבר בשנה הקודמת.
ואולי פשוט איזה חיוך מבין, מנחם, שאומר שהכל בסדר.
זה בסדר קצת לשבת, קצת לשתוק. ולדעת שהפער לא כזה גדול וגם אם כן הוא כלל לא משנה, כי בסופו של דבר כולנו על אותו עמוד, חווים דברים שונים בשלבים דומים.
ולדבר טיפה מעבר לדברים השטחיים של היום יום. וקצת מעבר לרגשות רגעיים, אולי נגיע לרגשות ששם תמיד? מחשבות ששם תמיד.
שזה בסדר להגיד.
אולי לא הכל יהיה סמול טוק?
פשוט שתיקה. אי שם על ספה. שגם היא לא הבית, אבל היא קצת מרגישה כמו, לרגע.
קצת נסערת הפעם, קצת עייפה וקצת מיציתי. מקווה שתוכלו למצות גם את הרגשות שנשפכו לפה.
O.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: