סוף שבוע. יום הולדת. עבודה. חברים. משפחה.
מה חשוב?
אני חושבת שקצת איבדתי את זה. את החשיבות. את ההבנה. הכל נפל לתהום ההדחקה שיצרתי לי וכעת אני עומדת עם תהום ענקית מאחוריי והבעת פנים מאוד מבולבלת.
להתאפס. זה הדבר שצריך לעשות.
להבין מה חשוב. מה פחות. מה עושה לי טוב.
להבין איך להכניס אותו לסדר היום שלי. איך לא לוותר לעצמי.
למה לא לוותר לעצמי?
כי מספיק. היו לי מספיק ויתורים עצמיים ובשלב מסוים זה מתחיל לפגוע בי ונמאס לי גם להפגע.
בדידות היא בעיית העולם המודרני. אנשים אבודים בתוך עצמם, יודעים ליצור קשרים אלקטרוניים אבל קשרים אמיתיים הם כבר לא בגדר השגה.
בא לי לעשות משהו קיצוני. להשליך את הטלפון, להסיר מעצמי את כל המסכות ולצאת אל העולם. לדעת שאם אני הולכת בג'ונגל ופוגשת אדם, זה טבעי שאדבר איתו. זה לא טבעי שאוריד את מבטי לטלפון ואמשיך ללכת.
אם אני צריכה עצה, זה טבעי שאבקש אותה, מכל מי שארצה.
אם אני רוצה להפסיק משהו, זה טבעי שאפסיק אותו. כי זה לא משנה אם אאכזב אדם אחד או שניים או אפס. כי רשימת האכזבות שלך לעולם לא תהיה אפס ולכן זה הופך אותה ללא רלוונטית.
להשקיע את הזמן שלי בדברים שחשובים. להפסיק להתחמק וליפול לתוך המסך של הפייסבוק או האינסטגרם כל פעם. לבהות בתמונות של אנשים שחיים יותר טוב, או פשוט יודעים לשווק את עצמם יותר טוב.
הגיע הזמן שאשווק את עצמי יותר טוב. בפני עצמי, בפני העולם. אבל בעיקר בפני עצמי. כי משם הכל מתחיל.
ולפזר אהבה כי זה חשוב לי. ולא להשתיק את הרגשות שלי כי זו פעולה פחדנית שמטרתה לא להתמודד.
הכל קשה. והכל אפשרי. וזה זמן לעשות דברים בשביל עצמך.
O.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: