הוא בא למיטה ושאל שאלות על היום שלי.

עניתי את התשובות שלי.

הוא ביקש שאמדוד ואראה לו.

מדדתי.

חזרתי למיטה.

הוא התקרב.

התקרבתי.

ידעתי שלא אצליח.

רציתי להצליח.

נזכרתי בשיח ביננו.

בגישה. בדרך. בזיכרונות.

אהבתי אותו. נתתי לו חום. אהבה. חמלה.

ניסיתי לצעוק מהנשמה.

לצרוח.

מעצבות.

ידעתי שיש שם ניצוץ של משהו.

אין סיכוי שהכל נכבה.

אין סיכוי.

שכבתי על הגב.

ובכיתי.

ובכיתי.

והרגשתי שאני רצה על חוף הים. בגשם. ערומה.

הרגשתי שהרוח מקפיאה אותי.

ואני רוצה חזק יותר.

אבל לא מצליחה להתחמם.

ביקשתי שיחבק אותי.

יבוא יום ואני אבין שהמקום הזה לא בשבילי?

יבוא יום ואני אבין שאני מבזבזת פה את זמני?

יבוא יום ואני אבין שאני לא שווה את זה?

אני תוהה לעצמי.

באמת.

אין לי כוחות יותר לכלום.

הלוואי שהיה לי כוח לסחוב ככה את החיים.

אני זקוקה לזה מידי.

מוכרת את עצמי בשביל חיבוק.

טיפשה אחת

תמיד אמרו את זה עלייך

עכשיו את מבינה

שזה מה שאת

היא הולכת ונעלמת

החיים שלה נגמרים לה מדקה לדקה

מה נשאר פה בעצם

היא מחפשת עונג

אין כלום

היא גילתה עולם חדש

לשם היא בורחת

הוא אוסף אותה

עוטף אותה

אוהב כמו שלא ידעה מעולם

מענג כמו ששום מילים לא יוכלו לתאר

הכל מתערבב

הוא שואל לאן היא נעלמה

היא עונה שהיא נוכחת

הגוף שלה פה

אולי גם לא

היא מאבדת הכל

הילדים הבית הבעל

הכל מתרחק ממנה

היא בוחרת 

לברוח שוב

לשכב על הגב

לעצום עיניים

לתת לו לטייל לה בגוף

לגבר הראשון בחיים

שידע אותה באמת

הוא ורק הוא

כל השאר

מת

מבחינתה.