בחיי שהרגשתי איך המחט נכנסת לי לתוך הבשר.

הרגשתי איך הוא מושך את החוט.

הרגשתי איך הוא לוחץ חזק כדי לעצור את הדימום.

אבל שתקתי.

מה יעזור לי להתלונן?

שיסיים ויתן לי ללכת.

שכבתי שם וחשבתי על החיים שלי.

על מה שיש לי בחיים.

תוך כדי הבן התקשר.

הבת התקשרה.

חשבתי על אמא שלי.

חשבתי על זה שגם אם אשכב גופה על מיטה מכוסה בסדין לבן.

היא לא תדע.

חשבצי על זה שגם אז, אהיה לבד.

וגם עכשיו אני לבד.

חשבתי על זה שגם האחות היחידה שהיתה לי.

איננה.

חשבתי על כמות העצב שזה גרם לי.

לפעמים אני מפחדת לההפך להיות כמו האנשים העצובים האלה.

שרע להם בחיים.

אז אני מנסה להזכר בדברים השמחים שיש לי.

אני כאובה.

ממש כמו אחרי ניתוח קיסרי.

רק שאין שום תינוק שירפא לי את הלב.

אני שוכבת במיטה.

ובוכה.

אומרת לו ״תלטף אותי״

הוא מחבק אותי.

ואז אומר לי ״אני אלך להביא לך מים קרים״

אמרתי לו שוב ״תלטף אותי״

והוא שאל בתמימות ״איך?״

העביר את היד שלו על היד שלי.

ואמר שהולך להביא מים.

תודה שהלך.

כי זה העצים לי את זרם הדמעות.

את הזרם הזה שמסביר לי.

מה אין ומה יש לי.

ולמה אני משוועת.

רק רציתי להרגיש שיש איתי מישהו.

ולפעמים כשהגוף כואב.

הלב מרגיש כל כך בודד.