הפסיכולוגית קראה לזה "התקף זרות" - כשהכל מרגיש אבסורד, כשכל מגע מעיק ושום טמפרטורה או תנוחה לא נוחה ושום אוכל לא טעים ואין סיפוק רק תחושה גדולה של "כמעט" ואני שוכחת איך אני נראית וכל הדימוי העצמי שלי והקרבה עם אחרים מיטשטשים עד התפוגגות, כשבפועל אני איפשהו על ספקטרום הניתוק מהמציאות, לפעמים באופן קצת טראנסי. היא אומרת שלמרות שזו לא פאניקה אפשר לקרוא לזה חרדה, ושהתקף הזרות מתפקד כמנגנון הגנה שמתעורר ברגעים בהם אני מרגישה קטנה וחסרת ערך. היא מוסיפה שלדעתה מקור התופעה הזאת ביחסים המוקדמים עם ההורים שלי, במיוחד עם אמא שלי, בעקבותיהם התרגלתי להתגונן על דרך הניתוק
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
מרקישקעס