פריחת הקורקבן

זה לא המקום הכי בטוח בעולם אבל אני פשוט חייבת. אני מרגישה שאין לי שום פינה לפרוק בה בספונטניות. אוקיי, אז זרם התודעה בלי שיפוטיות. שמתי סטופר לכמה דקות ואני מעכשיו כותבת בלי לעצור. לפני שבוע הוא ואני התראינו בפעם האחרונה. זה היה אחרי לילה אריך במהלכו בכינו ושכבנו לסירוגין. זה היה הסקס הכי טוב שהיה לנו, לדעתי, כי שנינו היינו נסערים ונוכחים כי הבנו שזו הפעם האחרונה. לפני שבוע. מאז נראה שעבר נצח. רק יום הנסיעות כשלעצמו היה נראה כמו נצח, בתוספת אחר הצהריים בז׳נבה גם. בכל מקרה אני כבר שבוע באלפים הצרפתיים בכיתות אמן - מכירה אנשים, גרה עם שותפה, לומדת צרפתית, שיאצו כל בוקר, חמשיית הפסנתר של שוסטקוביץ׳ כל צהריים, מקשיבה לקונצרט כל ערב. בין לבין להתאמן ולהקשיב לשיעורים של אחרים. העיקר - השיעורים שלי עם פרופסור ברונס. אחרי שלושה שיעורים (ושעות של אימון) אני כבר מרגישה שמשהו בי זז. גם הוא אמר- אבל שגם יש לי עוד דרך. אני במקום הנכון. אבל לא משנה, זה לפוסט אחר. העניוין הוא שהשבוע הזה היה לי אינטנסיבי והבחור ככר מרגיש רחוק מאד.  בימים הראשונים שלי כאן לא דיברנו אבל אחרי כמה ימים שהם הרגשתי שאני מתאפקת פשוט שלחתי הודעה, על החיים ועל המוןת ומקסימום אני עושה טעות אבל פשוט חבל לי לאבד אותו ואני מתה לשתף אותו ולשמוע את הקול שלו. הוא ענה מיד להודעה ואמר שהקדמתי אותו ודיברנו שעתיים שלמות בטלפון לתוך הלילה אבל זה לא שחרר אותי אלא בלבל עוד יותר, כי זה אחרת. ואי אפשר לגעת. ןנראה שהדרך שלי להתמודד עם הכאב שבפרידה היא מאד שונה משלי וכואב לי שאני לא יכולה לדעת מה הוא באמת מרגיש וחושב ושהוא כבר הלאה. מכעיס גם!! אבל אני כועסת גם על עצמי, לדעתי, כי גם אני סוג של הלאה, עסוקה ומתפקדת ומלאה בהמון דברים אחרים, גם אם אני חושבת עליו כל הזמן, הוא כבר מרגיש לי קצת זר ובעצם מאד מאד מאד קשה לי בסיטואציה הזו לא להרגיש שכל מה שהיה נמחק. מבחינתי, מבחינתו, הכל כמו חלום עכשיו, וזה כואב גם כי אני לא רוצה להיות סתם עוד מישהי שהייתה, ואני לא רוצה שגם הוא יהיה סתם עוד מישהו שהיה, ואני פוחדת שהוא יתקדם יותר ממני ולהיות עדה לזה, וגם מלא להצליח להשאר חברה שלו, כי אני אוהבת את האדם שהוא. הפרידה המרגשת שהייתה התפוגגה ועכשיו הכל סתמי ומעורפל. אני ממשיכה לרצות אותו למרות שמשהו בו היטשטש לי. לא יאומן, רק לפני שבוע. הוא מתגעגע אלי גם? אין לי מושג. לא נגעתי בעצמי כל השבוע הזה כי לא היה לי חשק בכלל. מה, תעבור עכשיו עוד שנה עד שאהיה עם מישהו? אפילו בשביל סתם סקס? לא נראה לי שאני יכולה סתם סקס. אבל אני מתגעגעת לאיך שזה מרגיש ולא בא לי לפתוח את הלב. אולי אפילו לא בפניי הבחור, כי הערפול הזה בקלות גורם לי להרגיש דחוייה, ולכעוס גם בלי סיבה אמיתית. יש לו עוד שנה וחצי בבוסטון. זה פשוט חסר סיכוי כרגע. ולי יש עוד שני שיעורים עם ברונס ועוד ארבעה עם רווויניוס ולפחות שני קונצרטים