אולי זה מה שחיבר בינינו מההתחלה. רסיסים.

רסיסים שמתחברים אחד לשני ויוצרים משהו שנראה שלם.

פצע מתחבר לפצע. לב מתחבר ללב. חיבור שיכול לקרות רק מתוך חתכים וסדקים.

הבעיה היא שכל הדבר הזה שברירי. כל מכה הכי קטנה, כל פגיעה מקרית ולא מקרית, ממוטטים.

אין פה מקום לטעויות. אין פה כוחות לבזבז. רק להחזיק.

משהו בזה נידון מראש לכישלון. רסיסים לא מתאחים. הסדקים יכולים לדהות קצת אבל הם תמיד יהיו שם.

האמת היא שלמדתי לאהוב גם את זה. את הכישלון לכאורה. יש בזה משהו יפה. מציאותי. וגם מזה לומדים, צומחים, גדלים.

אני אוהב את התחושה הזאת שבאה אחרי כמה זמן, של ההחלמה.

הרסיסים שלי כבר לא כל כך דוקרים. עדיין קצת, והם עוד ידקרו תמיד, אבל זה כאב מענג כזה. כמו שהיא לימדה אותי לאהוב.

ופתאום אני כלל לא בטוח שפעם זה קרה לנו,

הכל כמו סרט שאינו חיים, כמו עוף דמיוני.