״מה אתה זומם שם? אני שומעת את החיוך שלך עד לכאן״ שאלה אחותי הגדולה, החכמה והרגישה, ״ולמה בכלל אתה ער כל כך מוקדם?״. שעתיים הפרש בינינו ובשעה מוקדמת בבוקר זאת שאלה מתבקשת.

״אני בשדה, עוד נסיעה״ אני עונה ונאבק בחיוך. ״נסעת הרבה החודש״, היא אמרה, ״לאן הפעם?״. ״לא משהו מעניין״, אני עונה לה ומעביר נושא.

כרגיל, שואל איך היא מסתדרת בחופשת לידה עם עוד 3 ילדים גדולים יותר, שנמצאים בעיצומו של החופש הגדול. היא מספרת שלבנים יש קייטנה והקטנה עם בייביסיטר עד הצהריים, ואז אחותי השניה תצטרף עם הבת שלה לסיבוב והוצאת אנרגיה בפארק.

״זהו? רק שתיכן?״ אני שואל, ״זה בטח קשה רק 2 מבוגרים על 5 ילדים״.

״זה לא קל״, היא מסכימה, ״אבל מסתדרים״.

״בטוח, סתם נראה לי שעוד ידיים תמיד יכולות לעזור. אז יאללה, אני נוחת בארץ בצהריים, מקווה שיש עוגיות שאני אוהב״ אני אומר וצעקות השמחה שלה קורעות לי את האוזן.

ימים טובים :)