יש מילים שהן שלנו. כאלה שאני בטוח שהן שלנו תמיד ובכל קונטקסט. ואז, כשהיא בוחרת להשתמש בהן פה ושם, בעדינות ועם מלא מחשבה כמו שאני מכיר אותה, אני לא יכול שלא להיות בטוח שהן מכוונות אלי. זה נוגע לי ישר בלב ואני מחייך. מתאפק לא לבוא ולשים את כל זה על השולחן, לומר לה ״מה בייבי, קראת לי?״ ולתת לקסם לקרות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
