stupid masks |
| 5/2019
אילו הייתי דנידין
אני רק חושבת על כמה שבא לי שקט.
על כמה שבא לי לא לחשוב. לא לדבר. לא להפגש.
השבוע האחרון היה טוב. אמנם מלא בניסיונות כושלים ללמוד, וקצת מסורבל איכשהו, אבל גם טוב.
עם זאת- אני מותשת.
מרגישה מפורקת. ומסביב מחכות לי הציפיות של העולם.
הציפיות של הבוס, של ההוא שהכרתי, של ההורים, של "חברים" שלי, של מקום העבודה, שלי מעצמי..
בא לי רק להשקיט את הקולות האלו.
את המבטים.
ואני יודעת שהוא מצפה למשהו מיוחד הערב.
אחרי הכל, לא בכל יום הופכים בני 26.
אבל למען הכנות?
לא בא לי לצאת מהשמיכה.
אנייושבת לי פה במרפסת, ועם כמה שאני אומרת שבא לי להיות לבד- ולא לחשוב- אני לא יכולה שלא להרגיש צורך לכתוב פה.
גם אם אלו דברי טמטום..
זה באמת לא כזה משנה.
וחוץ מזה כמה זמן אני מכירה אותו? יומיים בערך?
כאילו, הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה לפני פאקינג שלושה ימים!
לא הרבה זמן בכלל.
אז מה. זה. פאקינג. משנה?!
פשוט רוצה דחפור שיסתיר אותי.
להיות נראית לפתע זה לא קל.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
