מה שכולם רואים (או שלא)

ארבעים שנה הם היו נשואים. את הפגישה הראשונה שלהם היא זוכרת כאילו היתה אתמול. היא היתה בדרך למסיבת כיתה. לבשה שמלה שחורה קטנה, נעלה נעלי עקב מכאיבות וצעדה במורד הרחוב. בתחנת האוטובוס ישב נער והביט בה בעינים אפורות ובמבט קצת אבוד. הוא שאל אותה על הדרך לרחוב פרישמן. ניסתה להסביר, אבל כשראתה שאינו מבין הציעה ללוות אותו עד המקום. למסיבת הכיתה כבר לא הגיעה.

מאז הם ביחד. ארבעים שנה. יחד הקימו בית, יחד גידלו ילדים ויחד תכננו את חייהם אחרי הפרישה לגימלאות. 

והוא לא זכה. לא זכה לפרוש, לא זכה לרקוד בחתונת בתם ולא זכה להכיר את הנכדות המקסימות שחגגו לא מכבר שנתיים.

חמש שנים מאז שהלך. כבר שנים שהחברים והקרובים מנסים לשכנע אותה לפתוח בפרק בי"ת אבל היא בשלה. נאחזת בזיכרונות. איך תוכל לראות גבר זר בנעליים הגדולות שהשאיר. גבר אחר שיפעיל את מדיח הכלים, אחר שיקרא עיתון מול הטלוויזיה, גבר אחר שישכב לצידה במיטה. גבר אחר לריב איתו.

אתמול יצאה מן הבית, כדרכה מדי שבוע, אל המועדון השכונתי. בשמלה שחורה ארוכה ובנעלי סניקרס נוחות הלכה במורד הרחוב. בתחנת האוטובוס ישב גבר מבוגר שהביט בה בעינים אפורות ובמבט קצת אבוד. שאל על הדרך לתחנה המרכזית. מכיוון שעייפה מהליכה ישבה לידו להסביר לו כיצד לנסוע. האוטובוס הגיע אחרי רבע שעה. חמש עשרה הדקות הקצרות ביותר שהיו לה בחמש השנים האחרונות. האוטובוס הגיע מוקדם מדי. הוא עלה עליו ונופף לה לשלום ולתודה. כשהסתכלה למטה ראתה על השמלה שלה פתק לבן מקופל. פתחה אותו וקראה: "יוסי כהן. טלפון 7665463"