עיפרון ומחק

שלוש חודשים בערך עבדתי.

שלוש חודשים הייתי בבידוד, כלומר במשך שלוש חודשים האנשים היחידים שראיתי או דיברתי איתם היו ההורים שלי.

כבר אמרתי שאין לי חברים?

גם בשלוש חודשים של העבודה לא ממש דיברתי עם אנשים אחרים.

אז זה יוצא שש חודשים של בידוד חברתי.

עכשיו מצאתי דירה מחוץ לבית של ההורים(שכמובן הם משלמים על זה) ואני לא מצליחה למצוא עבודה, מה שאומר שאם לא אצליח, אחזור לבית של ההורים,

וההורים גרים ביישוב שהוא חור, כך שבאמת קשה למצוא משם עבודה יותר מהעיר.

מה שאומר שזה חזרה לבידוד חברתי למועד לא ידוע.

הלוואי שמקום העבודה הקודם היה פותח תקנים מחדש.

זאת הייתה עבודה מושלמת.

*עבודה לא פיזית.

*עבודה לא מול לקוחות.

*הסעות.

והכי חשוב שקט נפשי.

העבודות שמצאתי בעיר הם מאוד פיזיות,

או עם אנשים, אני מניחה שאין לי ברירה, אבל זה קשה.

אתמול התחלתי לעבוד כקופאית והמעסיקים פשוט שמים זין על כולם,

כך שלמרות שחפרתי לכולם אתמול בניסיון לקבל תשובה על ההסעות, היום לא הגעתי לעבודה בגלל שלא מצאתי את ההסעה. 

אני יכולה לנסוע לשם עצמאית, אבל היחס כל כך מתסכל.

מחר אני אסע לשם, אני עייפה ומתוסכלת וכועסת ועצבנית בגלל המחזור.

אני מניחה שאתקשר בערך שעה לפני הזמן של ההסעה  ואכריח אותם לעזור לי בעניין, לא הגיוני 'שאף אחד לא יודע כלום'.

הלקוחות אתמול היו ממש נחמדים, אבל הרעידות והדמעות והתקפי החרדה לא הפסיקו,

המסיכות הם מגעילות ודוחות וכואבות באוזניים, אבל הם נותנות לי הרגשת בטחון מסויימת, כאילו אני יכולה להתחבא מאחוריהן.

מה אני עושה? אני לא יכולה להיכנס לבידוד  לעוד כמה זמן? חודשים? שנים? בבית של ההורים שלי.

אני עדיין משלמת את המחיר שרציתי חברים ועשיתי את הבחירה המטומטמת של להישאר בקבוצה פוגענית.

בואו נראה, 8 חודשיים של התעללות.

ושנה וחודשיים של ניסיון להתאושש.

מה שהכי עצוב, זה שאני יכולה להיות 'במאסר' אצל ההורים שלי עד שאמות, ואין אף אדם בעולם שידע על כך או שאהיה לו חסרה.

אנשים בבידוד של שבועיים מיללים כמו לא יודעת מה, אני בבידוד של חודשים ואני לא יודעת אם אי פעם אצליח לצאת מזה.

תארו לכם שאתם חצי שנה בבית בבידוד, ואתם לא חסרים לאף אחד. בכלל.

תארו לכם שאתם חצי שנה בבידוד ואתם מבינים שאתם עומדים להיכנס שוב לבידוד לזמן לא מוגבל, ואין לכם את היכולת לשנות את זה.

בשלושת החודשים הראשונים של החצי בידוד, לפחות עבדתי, לפחות הייתה לי תקווה שאחרי שאחזיר את הכסף לבנק, אוכל  להמשיך לעבוד שם וכלכל את עצמי ולחזור אל העולם.

אין לי אפילו את זה.

אני לא חייבת לחזור לבידוד אצל ההורים.

אני יכולה להיות הומלסית.

אני יכולה לנפץ בכוונה זגוגית של חנויות ולהיכנס לכלא, האמת שזה המועדף עלי, לפחות אז לא אהיה בבידוד, אולי אהיה בכלא, אולי אשאר באותו המקום, אבל לפחות אדבר עם  עוד אנשים, שלא לדבר שרופא אמיתי יבדוק אותי ואולי, מי יודע? הוא יצליח לאבחן מה לא בסדר עם הגוף שלי (החשד שלי זה סכרת ובעיות בלב, אמרתי,  בדקו, אבל כלום, חוץ מהעובדה של החולשה הפתאומית או הראיה ושמיעה ההולכים ומתעמעמים שלי, ואני עוד לא בת 26). אולי החברות שלי  בכלא ישמעו על מה שעברתי והן יוכלו לנקום את הנקמה שאני לא יכולה לעשות בחלאות המגעילים האלה.

ואם זה לא, אז להידבק בכונה בקורונה, לחלות עד שמישהו יצטרך לבדוק אותי ברצינות, וגם אם הקורונה לא תשפיע עלי בצורה קריטית כמו חולים אחרים שנראה שהם בסדר, לפחות אהיה בבידוד - שוב, עם אנשים אחרים. ולא אשאר להירקב בכלא של ההורים שלי.

איך הגעתי למצב שבגיל 25, אין אדם אחד בעולם שאני יכולה לקרוא לו 'חבר/ה'? (לא בן זוג!!) או שאני יכולה להימחק מהקיום לחצי שנה ואין אדם בעולם שזה משנה לו? קהילה? משהו?

איך בגיל 25 אין מיטה וקורת גג שאני יודעת שגם מחר אוכל להתעורר אליהם?

איך בגיל 25 אין לי טיפת עצמאות כלכלית?

איך בגיל 25 יש למישהו אחר את הכוח להחליט אם להכניס אותי לבידוד, אם אני אלך לישון רעבה והאם יהיו לי מוצרים בסייסים?

הלוואי שלא הייתי הולכת לאירוע הדפוק הזה, נכון שעד אותה תקופה חייתי על משכורת של סביבות 3,000 וספרתי כל שקל. אבל זה היה השקל שלי.

מה אני מבקשת מהעולם? לא להיות עיוורת? לא להיות חירשת? לכלכל את עצמי? קורת גג? אוכל? לבוש שמכבד את הגוף שלי? אדם או שניים שאוכל לקרוא להם חברים?

וההם? אלו שפגעו בי?

כן, זה כואב לראות אותם שמחים ומתקדמים ועושים, אבל אני לא אלוהים,

אני רק אני, אני לא זאת ששופטת אותם, כי אני לא יודעת יודעת מה הסיפור של כל אדם, רק אלוהים יכול לדעת מה החלק של כל אחד מהם בעניין, ומה הסיבה שהוא עשה/התעלם מהסיטואציה, ומי יודע? אולי חלק ניסו לגרום לזה להפסיק.

ואני לא זאת שדנה אותם, אם אני לא יודעת מה המשפט שלהם, מה החלק והסיבה שלהם בכל זה, איך אני יכולה להעניש אותם? ולא רק זה, גם אם הייתי יודעת בוודאות של 100% מה החלק שלהם בזה מי ולמה הם עשו את זה, עדיין אני לא זאת שיכולה לקבוע את העונש שלהם, אין לי את הבינה לדעת מה העונש שהכי יתאים לכל אחד מהם.

מה אני כן? אני כן יכולה לבכות לאלוקים ולהגיד שכואב לי, להגיד שאני לא יודעת מה הצד שלהם, אבל אני כן יכולה להגיד שמהצד שלי נםגעתי וכואב לי ואני עדיין מדממת. ושאני מבקשת שישפוט אותם. וידון אותם.

כי רק אלוהים יודע את כל הסיפור, כי רק אלוהים יודע מה מדויק לכל אחד מהם לקבל ומתי ואיך. אז אין מה "לקנא" או "לכעוס" או "לכאוב" כשאני רואה 'שטוב' להם.

וכל מה שנותר לי זה להתמקד בעצמי.

זה לבקש על עצמי בריאות הנפש, זה לבקש על עצמי כוחות,

זה לבקש על עצמי עבודה ופרנסה כדי שאוכל לכלכל את עצמי בכבוד.

זה לבקש על עצמי שאמצא את האנשים הטובים שיהיו חברים שלי.

זה לבקש על עצמי בריאות.

ומה שהכי מצחיק, זה שאולי בעוד בחודש אפגוש חלק מהקהילה הזאת (אם אעבוד, יהיה לי כסף לנסיעה ולתלבושת ועדיין אגור, והכי חשוב-שיהיה לי כוח נפשי), והם בכלל לא ידעו מה עברתי מאז הפעם האחרונה שראו אותי.

אני לא חלק מהקהילה, אני "היי היא מוכרת לי, אה, היא הייתה ב-" וזהו.

הם לעולם לא יוכלו לדעת שעברתי גיהינום כדי להגיע למפגש הזה בין השעתיים שלוש. ושהדרך היחידה להגיע למפגש בין השעתיים שלוש הזה, זה רק אם אצליח מחר ואחרי מחר ואחרי ואחרי ואחרי ואחרי ואחרי ואחרי מחר לשרוד בקופאות.

אני נראית הרבה יותר צעירה מגילי, בין 16 ל22, כל פעם משהו אחר.

וזה המתנה הכי טובה שאלוהים העניק לי, כל מה שרציתי אי פעם זה חברים לפיצה ולא גברים שיכנסו לי לתחתונים. ונכון שזה לא מרתיע מוסרית חלק מהאנשים, רבל זה מרתיע חוקית, וזה נותן לי מרווח נשימה.  (לדוגמה הקבוצה הזאת התחילה בחרא שלה, אחרי שהם ווידאו שאני לא קטינה, הם הבינו שחוקית הם יסתבכו אם הם יעשו גרומינג)מושג חדש שלמדתי) לקטינה, אבל אם לבגירה... זה אולי לא מוסרי, אבל חוקי לגמרי, אבל למי בכלל אכפת ממוסרי? כל עוד הם לא יסתכו חוקית, על הזין שלהם-הפעם כפשוטו).

ולמה אני לא מפוצצת את זה?

*כי אין לי הוכחות.

*כי הם הרבה, כי הם שומרים על הגב של השני, כי הם בשר מבשרה של הקהילה,

והתחילו לזלוג אלי שמועות ש'המישרה על הגב' זאת לא רק הגרעין שהתעבק איתי, זה החברים שלהם ששומרים עליהם, וזה הרבה אנשים,

אז גם אם אצליח להביא הוכחות חותכות, זה יהיה אני נגד חצי מהקהילה,

הרי הם אנשים שמתראים אחד עם השני על בסיס יומיומי, הם גדלו ביחד והם עדיין גרים אחד ליד השני.

אם זה היה בחור אחד, אז יכולתי לעשות משהו, הרי אם X עשה משהו רע, וכולם יודעים, גם 'אם הוא החבר מהשכונה שגדלתי איתו ותלכס לא אכפת ממה שהוא עשה', עדיין התמיכה בו לא תהיה גלויה, כי אף אחד לא יהיה מוכן להקריב את השם הטוב שלו עצמו בקהילה הרחבה יותר, רק בשביל אדם אחד.

אבל כשבמדובר 'בחבורה' שיש לה תמיכה של 'קהילה', זה שונה.

ובוודאי ובוודאי לא כשהמתלוננת אין לה תמיכה של אף אחד מהקהילה, אין לה את הגב החברתי, והכי חשוב, אין לה את ההוכחות 'של ממש'.

אז כל מה שיש לי עכשיו זה להיחנק בשקט.

ולהתפלל למצוא את הבריאות והאיזון כדי לחיות את החייים.

ולהתפלל, שאלוהים ישמע את צעקתי, כי אין אף אחד אחר שישמע.

אבל יותר מזה, אני רוצה לחזור לתחביב, באמת שכיף לי, זה הדרך היחידה שלי לדבר עם  אנשים, בתור אני ממש קשה לי לעשות את זה, אבל כשאני משחקת דמות פתאום  אני מרגישה שהסכר נפרץ ואני נהיית ממש חברותית וכיף לי. ואני כל הזמן בחרדות שאולי מי שאני מדברת איתו/איתה עכשיו הם חברים שלהם ואולי הם רוצים לצחוק עלי אחר כך או לפגועע בי אחר כך, זה קרה לי עם קבוצה שהזמינה אותי לשחק איתם, ואז קלטתי שהם פירסמו בקבוצה אחרת בפייסבוק שיימינג על איך שאני משחקת ועל כך שאני 'צנועה'.

והקבוצה שצחקה עלי, היא לא הקבוצה שפגעה בי במשחק הקודם. ברור שאין לי ספק, שזה בתמיכת הקבוצה הקודמת, כי זה: 1. הבדיחות שהם סיפרו בזמן שעוד הייתי איתם. 2. הרפרנס של הצנועה, זה בגלל משהו שכתבתי בפרטי לחברי הקבוצה הקודמת. 3.אם זה לא היה בתמיכתם של הקבוצה הקודמת, זה מעולם לא היה נכתב. כי אחרי חיפוש בדף האישי שלהם, מסתבר שכותב הפוסט הוא חבר קרוב של אותו הקבוצה וכך גם המגיבים.

ברור לי שכל הקטע של הפוסט הכאילו מצחיק הזה- שכולם יודעים מי זאת- אבל לא התכוונו אליה אישית" -שזה משפט סותר, כי בעצם זה שאתה מודה שפוסט משפיל שפירסמת גורם לכולם לדעת על מי הפוסט, אבל באותה נשימה להגיד שלמרות שאתה יודע שברור שהפוסט משפיל את X התכוונת רק בכללי, זה סתירה.

סאותה מידה הוא פשוט יכול להצביע עלי תוך כדי שהוא אומר דברים מגעילים ואחרי שכולם שמעו את הרפש שיצא לך מהפה, להגיד "אבל כמובן שלא התכוונתי אליה".

אין לי כוח בידיים.

אבל יש לאלוהים.

בבקשה ממך אלוהים.