אתמול בערב היה טקס התייחדות עם קורבנות השואה אצלנו בישוב.

ניגנתי בטקס שלושה שירים: פרח של יהודה פוליקר, פונר והליכה לקיסריה, ביחד עם שניים ששרו.

בתפאורה היו תמונות ממש מזעזעות, אמנם קטנות, אבל יצא לי לראות אותן מקרוב. תמונה אחת הייתה של אישה ותינוק מוצאים להורג. זו לא הייתה תמונה שגרתית. היה בה משהו שסיכם את כל הזוועות של השואה, משהו שהראה את השנאה ואת חוסר האנושיות המוחלט של הנאצים. האישה, כשהיא מחזיקה את הילד שלה בידיים בחוזקה, עומדת שפופה ופוחדת עם עיניים עצומות עם הגב לחייל נאצי שמכוון רובה לראשה, במרחק של כמה מטרים. היא אחזה בילד כל כך חזק, כאילו שהיא קיוותה לאחוז בו גם אחרי שיהרגו אותה, לתת לו להרגיש מוגן בזרועות אימו גם אחרי המוות. התמונה כל כך ריגשה אותי - כל הטקס חשבתי עלייה, כולל גם בצפירה שלמחרת, וכל היום שלי הסתכם במחשבות שעלו לי מהתמונה הזו.

דרך אגב, קבלו ביטול לפוסט הקודם. אין לו חברה, טעיתי:)

עד כאן להיום.