הבלוג נולד מחדש, בפעם המי יודע כמה, ומי יודע כמה זמן ישרוד. אתם בוודאי שואלים, איך אחרי כל כך הרבה לידות הצלחתי לשמור על הגזרה [לא].
מרגישה שהדרדרתי. עבר כל כך הרבה זמן מאז שעדכנתי כאן, לא יודעת מאיפה להתחיל, ואני לא יודעת ממה זה התחיל בכלל.
תיירת, בעת שסיירה סיור קצרצר בשביל החיים שלי, הספיקה להעיף אבן קטנה הצידה במורד ההר המושלג. אתם יכולים לנחש מה היה גורלה של האבן, ושל השלג מסביב. ומה היה הגורל שלי? לעמוד בתחתית ההר, ללא מעש, ולחכות שכדור השלג יתנפץ עליי. באותה תקופה ראיתי ישועה בדבר, ראיתי אפילו חופש; לפחות אחרי זה, המצב לא יכול להיות גרוע יותר. הדברים יוקפאו ולא יוכלו להשתנות, כך שגם לא לרעה.
אבל הכדור לא התנפץ. אני עדיין בורחת ממנו. למטה, הרי למעלה אי אפשר, זה לא הגיוני.
הירידה לא נגמרת. דרכתי על כל כך הרבה פרחים בדרך.
עריכה
בכדי לחוות סיפוקים נוסטלגיים, שוטטתי לי קצת בבלוג של עצמי. וואו, התרחקתי מכל כך הרבה אנשים שאהבתי, שהיו חשובים לי. אני רוצה אותם חזרה. אני רוצה את אותם הרגעים היפים האלה חזרה. אני לא מאמינה שהשתניתי עד כדי כך. איך גרמתי לזה לקרות? כאילו משהו נכנס בי, משהו הרחיק אותם ממני. לא במודע בכלל. אני אומרת שזה משהו, כי אני לא יודעת מה להאשים בעצמי. מה אני יכולה לשנות חזרה?
ברור שיש קשרים חדשים, אנשים חדשים שאני אוהבת, שהתקרבתי אליהם. אבל ברור לכולנו שברגע שמתחילים לאבד - מתחילים להעריך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: