וַיְהִי עֵרֵב

"גם למראה ישן יש רגע של הולדת".

אלתרמן כתב פעם באיזה שיר שלמדתי לבגרות בספרות. את שאר השיר שכחתי, וגם את שמו. רק המשפט הזה נשאר חקוק בזיכרון.

כנראה שזכרתי אותו בשביל מצבים כאלה.

היה היה פעם, ולפני שנה פתחתי את הבלוג הזה. הוא שימש לי במה לטקסטים מעטים אמנם, אך כל אחד מהם נכתב מדם לבי. בקיץ שעבר, האצבעות היו מרקדות על גבי המקשים - מן מחול מטורף, יצרי, אקסטטי, עם טמפו לא אחיד וצעדים משונים. מן פסדובלה של הידיים על גבי מקשי המקלדת האומללה, שלא עמדה בקצב על אף שניסתה ככל יכולתה.

הכתיבה הייתה מרפאת. היא אפשרה לי לחשוף רגשות שלא העזתי לספר לאף אחד, אפילו לא לאלו המחשיבים את עצמם חבריי הקרובים ביותר. אחרי כתיבה של משהו - כל דבר, בין אם שיר או טקסט פרוזאי או סתם כמה מילים - הנפש הייתה קלילה יותר, ואומרת לי תודה ברוך. האמת היא שנהניתי ממנה, מהכתיבה. נהניתי לכתוב בלי צורך לבסס את דבריי על הספרות המחקרית המקובלת, כפי שנדרשתי במסגרת לימודיי. נהניתי לכתוב את היותי באותו הרגע, בלי להעמיד פנים שהכל בסדר, כפי שנדרשתי במסגרת כל אינטראקציה עם בן אנוש.

ואז, בדיוק כשהתחלתי להתאהב במלאכת הכתיבה, האתר נסגר, בלי יכולת לשחזר את כל אותן המילים היקרות.

כלתה שנה וברכותיה, החלה שנה וקללותיה. שנת 2020 הייתה קשה עבור כולם, ואני לא הייתי יוצא מן הכלל. ברגעי שבר חיפשתי פלטפורמה אחרת שבה אוכל להביע כל כך בקלות את שעל לבי, אך הן היו יקרות מדי או מסובכות מדי לתפעול. בלב כבד, הנחתי. עזבתי את הכתיבה, וניסיתי כמיטב יכולתי להתמקד בהישרדות. רק לעבור עוד יום. ועוד אחד. ועוד אחד. 

עד היום, כשגיליתי שהאתר חזר.

רגע ההולדת השני של הבלוג התרחש כשגיליתי שהוא עדיין נשמר, וניתן להסיר מעליו את האבק ולהתבונן שוב בקטעים הישנים, שנכתבו בימות הקיץ התמימים והמאוהבים ההם. התבוננתי בקטעים המעטים שהספקתי לפרסם לפני שהוחשך. הייתי מאוד מאוהב אז, זה ניכר בכל תו ותו. הרבה השתנה מאז, בעולם הגדול ובעולמי הפרטי שלי. אך הבלוג עוד כאן, ומסתבר שהיה כאן חודשים מספר, מחכה כאם נאמנה שאשוב לחיקו.

מראה ישן, שהיה לו רגע של הולדת.

אני לא יודע מי קורא או יקרא כאן. אני לא יודע באיזו תדירות אפרסם, ובאילו נושאים. אני רק יודע להגיד שכרגע, אני שוב כאן.