חוסר אונים

אני חסר אונים מול המחשבות שכולם נגדי.

ששונאים אותי, שלועגים לי, שמרחמים עלי, שחושבים שאני לא מתאים ולא מסוגל.

אתמול אחרי העבודה קיבלתי שיחה מהמנהל ששאל מתי אני בא מחר (כלומר היום) וישר הראש 

הולך למקומות של "הולכים לעשות לי שימוע" או "הם קלטו שאני במצוקה ורוצים לעשות לי התערבות פסיכיאטרית".

אני לא שולט במחשבות שלי. ובטח לא שולט במחשבות של אחרים.

לא שולט בבחירות של אחרים.

לא שולט במה שקורה בעולם.

לא שולט במה שקורה בשכונה. 

אני חסר אונים מול התאווה לאוכל ולנשים.

אסירות תודה

1. תודה שאני חי ובריא יחסית.

2. תודה שיש לי פרנסה.

3. תודה שהצלחתי להספיק אתמול את רוב מה שרציתי.

4. תודה שאני לומד את ערך הסבלנות.

5. תודה שאני לא לבד.

6. תודה שיש לי אוכל מים וכל מה שצריך

7. תודה שהחבילה שלי מחו"ל הגיעה תוך שבוע.

8. תודה שאני סולח לעצמי.

9. תודה שיש שינוי באופק

10. תודה ששמעתי הרצאה טובה. אני אוהב להקשיב להרצאות של הרב יגאל כהן. הוא נתן עצה שנשמעה לי טובה- לדבר עם עצמי או עם אחרים בקול. כשאני לבד בשקט, אני עם המחשבות שלי ואין לי שליטה עליהן. על הדיבור כן יש לי שליטה. ועל ידי דיבור אני יכול לשנות את המחשבות והרגשות שלי.

רק להיום אהיה נכון לשמור על האנרגיות שלי.

אהיה מוכן לא להנות ממה שאני עושה, מתוך הבנה שזה זמני ובסופו של דבר למטרה טובה.

אהיה מוכן ללמוד. אהיה מוכן למצוא מחשבות חלופיות למחשבות החרדתיות שלי.

למשל, במקום "הולכים לפטר אותי", יותר סביר שקוראים לי להדרכה או משוב על הפרויקט הנוכחי.