הוא מושג די מעורפל.
יש כאלה שיבחרו לעבוד חצי שנה ובחצי השנה לקחת איזה מדינה אקזוטית ולטייל לכול רוחבה, טרקים, צניחות חופשיות וכל פעולה עליה חלמו ב20-22 שנה של חייהם, יש כאלה שפשוט יסעו להודו/תאילנד/אמסטרדם ויעשנו עצמם לדעת.
יש את אלה שיום אחרי שיחרור ימצאו את עצמם בחלק אחר של כדור הארץ עם 0 ש"ח בחשבון אבל עם הרבה מוטיבציה לעבוד בעבודות מזדמנות תוך כדי טיול.
ויש כמובן את אלה עם העקרונות והאידאלים, שארץ ישראל היא ארצם היחידה ויבחרו לעבוד קצת ופשוט ללכת בשביל ישראל.
ויש את האלה המעפנים שמבחינתם ללכת שבוע ממקום למקום ממסלול למסלול זה מה יש ובזה הם מסתפקים ואז הם הולכים ופותחים פוסט בישרא וקוראים לו טיול אחרי צבא...
למרות שהם בעצם רק סימו שירות לאומי!
אבל היה לי שבוע נפלא, התנתקתי מהכול, רוב הזמן הפלאפון גם היה סגור ומרוב התעסוקה סביב הטיול לא חשבתי על המחלקה, או על העתיד בכלליות.
יצאתי עם משהי שהכרתי בשירות, שתי בנות לבד, לא מאוד חכם אבל העברנו את זה יפה, מחוץ לעובדה שלא כל כך הכרתי את הבחורה וממבט לאחור מסתבר שאנחנו כל כך שונות אחת מהשניה שאני לא מאמינה ששרדתי את השבוע, היו הרבה התנגשויות מה שהבהיר לי שוב בכמה זהירות עלי לבחור את החברים שלי.
אז התחלנו על שני תיקים בגודל של הר, פלצפים שקי שינה, אוהל, אמגזית, וממיות לתיקים, נסענו ברכבת עד נהריה (כמובן שכל הנסיעות היו בחינם כיאה לשבוע האחרון בו אני מחזיקה בכרטיס השירות הנפלא שלי) משם באוטובוס לראש הנקרא כי נעמי לא הייתה שם מעולם ונורא רצתה להגיע לשם, אז למרות שעשיתי את הטיול הזה מספר פעמים בתיכון היה ממש מקסים, הרגשנו כמו איזה שתי תיירות זקנות שמצלמות כל דבר.
אח"כ נסענו לנהריה בחזרה ומשם באוטובוס לעכו ומשם לאגמון החולה, ניסינו לעצור טרמפים בדרך לאגמון אבל זה לא הלך, אז שברנו את גבינו בדרך לשם ונשבענו בו במקום שלא נעשה זאת יותר.
באגמון השכרנו אופנים ורכבנו את המסלול המקסים של האגמון, 10 קילומטרים! ומיותר לציין שלא רכבתי בערך מגיל 10, מה שדי הבטיח לי יומיים של אי אפשרות ישיבה על התחת..
אח"כ כבר נהיה מאוחר ורצינו להגיע לחניון לילה כלשהו, התיעצנו עם עובדת במקום וכל ההצעות שלה לא עזרו כי לא היו טרמפים ונהיה ממש מאוחר. אז אחרי התיעצות קלה עם שומר המקום היא החליטה לתת לנו להישאר במקום לחניית לילה :)
אז היה מגניב לראות את כל הצפרים שבאו בלילה כדי לצפות בציפורים, וכל רוכבי האופנים שעל הבוקר התחילו לנסוע.
אכלו אותי היתושים אבל כל עוד אין מלריה באגמון אני לא מתלוננת.
בבוקר יצאנו בטרמפים לכיוון יהודיה, לקח לנו כמה שעות להגיע והיה יחסית מאוחר שהגענו אז החלטנו לעשות במקום את הזויתן תחתון ומפל עיט, מסלול מאוד קשה אך מומלץ לאוהבי הטיולים, היו מים והיה כיף העליה הייתה קשה, והיה לנו קצת חוסר במים למרות 6 הליטרים שלקחנו איתנו אבל צלחנו זאת.
אח"כ נשארנו לישון בחניון היהודיה. בערב בישלנו ועשינו מדורה ובאמת שהיה מוצלח.
יום אח"כ גילו שכינינו לאוהל עקרב שחור מתחת לאוהל, לא נעים.
בבוקר התארגנו די לאט (באופן כללי ההתארגנויות שלנו בבוקר לקחו המון זמן) ויצאנו לעשות את היהודיה, פעם ראשונה של שתינו, מסלול יפיפה אין מה לאמר, מלא מים, רוב הזמן היינו רטובות, היו קטעים שהיו חייבים להעשות רק במים וחלק אחד של רק שחיה אבל באמת באמת מומלץ. אני חושבת שזהו אחד המסלולים המקסימים ביותר בהם ביקרתי.
מסלול של 5 שעות (יהודיה עליון הקשה והיפה יותר והחלק המוצלח של היהודיה תחתון) אותו עשינו בגלל המים והבריכות 7 שעות, אך באנו להנות לא?
אח"כ נסענו לווליום כנרת, ממש לא רציתי להכניס את זה לטיול אבל נעמי התעקשה. אז היו מאות אלפי אנשים, ואלפי אוהלים הגיל הממוצע היה 15 והרגשנו ממש זקנות. פגשנו שם שני חברים של נעמי וביחד הלכנו לראות את הגמר, ניסינו להיות בקהל אבל החום במטורף והדחיפות היו יותר מידי בשבילי, מה אעשה הגיל עושה את שלו, אז הלכנו וישבנו על החוף וצפינו במסכים (ובעוד כמה התרחשויות מפחידות מסביב - פריצות של ילדות בנות 13 -14 והשידול של הגדולים מהם, וכמובן הרבה הרבה סמים), רק שהקריאו את התוצאות חזרנו לקהל (מרחוק)
אח"כ הלכנו כדי לנוח באוהל ונרדמו ישר. קמנו ב4 לפנות בוקר והלכנו להופעה של אביב גפן, הופעה ראשונה שלו שאני רואה מההתחלה ואת האמת היה שווה לעשות את הנסיעה הזאת לווליום רק בשבילו, כל כך נהנתי!
בבוקר חשבנו לעשות מסלול אבל אכשהו מצאנו את עצמנו ישנות שוב, יותר מעולפות מהחום מאשר משהו אחר.
אח"כ רציתי כבר להשאר, להופעות של רביעי שגם נשמעו מוצלחות, אבל החברים של נעמי רצו ללכת והיא התעקשה ללכת איתם כדי שהם יקפיצו אותנו, היו לנו ריב שם, אבל נעמי עקשנית נורא ולא מוכנה להקשיב לכלום, כמובן שאני צדקתי בסוף אבל זה כבר משהו אחר. מזל שגיליתי בטיול הזה את כל הצדדים בגרועים בנעמי, עוד חשבתי לצאת איתה לטיול של שביל ישראל..
אז נסענו איתם עד צומת צמח ומשם נסענו לבית שאן ומשם לסחנה.
פעם ראשונה שלי שם, ומה אומר אחד המקומות היפים ביותר (הבנתי שהוא באמת נבחר כמקום היפה בארץ) מי שלא היה שם שיארוז הכול עכשיו ויסע. היינו שם כמה שעות, אח"כ נסינו לתפוס טרמפים כרגיל אבל האנשים של בית שאן לא כאלו נחמדים, עמדנו שם שעתים וחצי!! באיזה שלב כבר התחיל לרדת הלילה והתחלתי להיכנס ללחץ, הרי מדובר האמצע שום מקום באזור שמלא בערבים וטיפוסים לא סימפטיים..
בסוף התיעשתי והחלטתי לחפש מים כדי שנכין את עצמו לחניית לילה באמצע השום מקום הזה, אז הלכנו לתחנת הדלק שם ראינו קבוצה של אנשים שאמרו לנו לשאול את בעל חנות המזכרות של פארק הקנגרו שנמצא במקום, אז נכנסנו ונתקלנו באדם ממש נחמד שראה את יאושנו והחליט לעזור, חיכנו שם עד שאגיע אחד העובדים שלו שהסכים לקחת אותנו לעין הנציב איפה שתיכננו ללון. הגענו לשם רצוצות וישנו בחדר שחברה של נעמי סידרה לנו. סוף סוף ריצפה.
בבוקר נסענו למעין של עין הנציב, מקום מקסים פשוט, מים כחולים כחולים קרים עם שוניות ודגיגים, מהישוב פיזרו על המים מזרוניים ענקים שכאלה שאנשים שכבו עליהם וכך העברנו כמה שעות עד שהתחיל להתמלא אנשים והחלטנו לזוז.
אז בעצם קיבלתי מחזור מה שקטע את רצף הטיול והחלטנו להתקפל ולחזור הביתה. הרגשתי שהחמצתי את יום חמישי ושבכלליות חבל שלא חזרתי הביתה ביום רביעי כי המשפחה של החתן המיועד של אחותי באה אלינו ואני היחידה מכל המשפחות שלא הייתה שם, נורא עצוב לי אבל אשמתי מה אעשה..
מחוץ לזה אני חייבת להגיד שכיף שיש לנו כאלה אנשים במדינה, היה לנו המון עזרה מאנשים טובים שנתקלנו בהם בדרכים הטיול שלנו היה נראה אחרת בלעדיהם. מה גם שכולם חשבו שאנחנו עושות את שביל ישראל, יש הרבה הערכה לאלה שכן עושים כפי ששמתי לב ואנשים ממש פותחים את הלב למטיילים באשר הם אז תודה.
לסיכום היו הרבה חוויות בטיול הזה, תודה לכול מי שעשה את זה אפשרי למרות שהם לא קוראים כאן. וזהו חוזרים לחיים האמתיים.
כבר שהגעתי נחתו עלי המכתבים מהאונברסיטה.
קיבלתי את לוח השעות שלי, כ34 שעות שאני אצטרך כנראה לעשות רק בסמסטר הזה הלוואי שאצליח לפנות לי את ימי חמישי..
יהיו לי 10 ימי לימודים של כימיה ופיזיקה בסוף אוקטובר ותחילת נובמבר ומבחן מסכם.
את בחירת הקורסים אני אצטרך לעשות בימים הקרובים ושוב אין לי מושג מה אעשה.
ביום ראשון חוזרים למחלקה, אני כל כך מתגעגעת לאנשים אני לא מסוגלת לחשוב על זה בלי להתעצב.
אבל שרית בהריון ואני פשוט מאושרת הם סבלו כל כך הרבה זה כל כך מגיע להם.
שרית הציעה לי לעבור לגור איתם בחודש הקרוב מכיון שמסוכן לי להיות בדירות. אם ילשינו עלי אז הרכזת שלי תקבל על זה. מה גם עם כל הבנות החדשות אין לי מושג איך אני אלמד לפסיכו.
אבל עדין זה לגור במשך חודש אצל זוג נשוי חילוני. הם משפחה בשבילי אבל זה יהיה קשה.
וזהו מה שמעסיק את חיי זה בעיקר המחלקה והלימודים לצערי החל משבוע הבא גם הפסיכו. אז להתראות. ו...
לכו לטייל בארץ! כי יש לנו ארץ נהדרת :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
בוגי.