אי אפשר להאמין שעבר כל כך הרבה זמן.
אני מניחה שזו התקופה הארוכה ביותר בבלוג הזה ללא עידכונים.
אבל היום פתאום, אחרי הפיק של הטוב הגיע הדאון של האחרי.
ופתאום נזכרתי בך בלוגי שלי ובחיי, חייכתי.
פתאום התגעגעתי אליך כל כך להשתפכויות ולהתפלספות, אתה חתיכת חלק נכבד מחיי אתה יודע?
אי אפשר להתנתק ממך.
אז עבר כל כך הרבה שאני כבר לא יודעת מאיפה להתחיל. אומנם חודש וחצי מאז עדכוני האחרון אבל בתכלס חודש וחצי של חיים חדשים.
העולם הסטודנטיאלי!
איך תמיד התיחסנו לזה במן הערצה עיוורת הסתכלות מלמטה, סוגדת לכל אותם עילויים אשר זכו להכנס יומם וליל למדשאות האוניברסיטה.
אבל ככה זה שאתה קטן.
שאתה גדול, זה שונה, או כל כך שונה.
זה קשה, אין דרך אחרת לאמר זאת, אולי בעצם אי אפשר להכליל כי כמו שמשהו אמר לי פעם, נכנסת לפקולטה למדעי הבריאות? התכונני לחוסר חיים.
וככה זה, עד כמה שזה לא יאמן.
אני פשוט חורשת, ואין ברירה אחרת. כל יום כמו ילדה טובה בני ברק, אני יושבת וקורעת את התחת שלי עם כימיה ומתמטיקה ועוד כימיה ועוד קצת כימיה ובשביל הגיוון מעט כימיה אנליטית ואז בשביל הטעם גם חופן של כימיה ביולוגית. ואז כדי להזכיר לי מה אני עושה פה אז גם קצת ביולוגיה ואנטומיה ועוד ועוד.
ומטלות כל הזמן מטלות
יום אחרי יום שבוע אחרי שבוע, עבודות מבחנים ובחנים.
וכמובן שמה לעשות ואני אני?
אז מוניתי גם לוועד. וגם לנציגת אסר"ן (אגודת הסטודנטים לרפואה בנגב) ועכשיו גם התחילו לשכנע אותי ואת האמת די בהצלחה להציע את עצמי כמועמדת לנציגת הסטודנטים באגודה הכוללת שתיקבע בבחירות בסוף החודש.
וכל זה דורש כל כך הרבה כוחות, כוחות נפשים ופיזיים כל כך כבדים, הצורך לעשות כל הזמן, לרוץ לבדוק, לצלם לכולם לדאוג לכולם לארגן דברים לכולם להודיע הודעות לפרסם סקרים לשמוע דעות להשמיע רעיונות לכתוב מכתבי תלונות להתלונן ולהתלונן ולהתלונן.
להתמרמר, אווווו כל כך להתמרמר שהאוניברסיטה שלנו לא כזו מיוחדת כמו שהבטיחו וגם פה כמו בכול מקום אחר התלמיד הקטן הוא רק תלמיד.
להיות נחמדה, וחייכנית ומעניינת גם שממש לא בא. להיות אני אבל לזכור שלא עד הסוף כי בכול זאת, אני רק בת 20.
ואז להשבר כי ככה
כי אין ברירה
והכסף אוזל
ואין זמן...
פשוט אין זמן לעבוד.
ולשאול, שוב ושוב ללא הרף, מה? מה לעזאזל חשבתי לעצמי שהגעתי לכאן?
מה לעזאזל חשבתי לעצמי שבגיל 20, פחות מחודשים אחרי שסיימתי שירות לאומי. בלי שום חסכונות ובלי שום תוכניות גיבוי להתחייב לשלוש שנים כה קשות של לימודים.
והחשבון בינתיים רק קטן וקטן, והדאגות מכרסמות ומכרסמות..
ואז. הדת
פתאום זה נשבר. כי פאק אני לא יודעת.
אני פשוט.... לא יודעת
להשאר דתיה? אבל למה? החוקים האלה... למה בעצם?
אמונה זה לא האישיו כאן. אכשהו זה ברור לי מאז ומתמיד. את האמת כי המחשבות של אי האמונה כל כך קטסטרופליות מבחינתי שזה אפילו נראה לי קצת מטופש להתעמק בהם. אבל באמת... זה שאני לא אדליק את האור בשבת?
זה שאני לא אסכם או אסרוג או ידליק את הקומקום.. כבר פה ושם נדחפו להם כמה דחיפות. אז פתאום שדחוף. סובבתי את השעון שבת קדימה עד שנדלק.
ושהשעון מעורר ששכחתי לסגור מצלצל. הוא לא זוכה לצלילת ראש לתוך ארון הבגדים האטום.
והרי מבחינת חצאית כבר אמרתי כמה פעמים שמדובר בגימיק שיווקי די זול או יותר נכון לא זול של עצמי. פשוט כי ככה אני רוצה שיתחסו אלי. כי כן הגעתי מרקע שונה ואני חושבת שונה.
אבל פתאום שוב... למה?
אני לא רוצה שיתחסו אלי שונה, אני לא רוצה שכאשר יתחילו לדבר על סקס יפסיקו כי הבת החסודה מבני ברק יושבת איתנו.כי אני לא שם ואני לא כזו. ואומנם אני עם העקרונות שלי נשארתי אבל לא, אני לא כה חסודה ואני יודעת תאמינו לי שאני יודעת
אבל כן זה תמיד הכי נוח לרדות בדתי.
וחברים. הם זולגים לי בין האצבעות.
תמיד הוקפתי חברים. אולי לקחתי אותם כמובן מאליו.
יוצרת יותר מידי קשרים מקיפה את עצמי ביותר מידי מעגלים עד שאני נקרעת נמשכת מכיוון לכיוון בלי יכולת לבחור.
לא רוצה לפגוע באף אחד לא רוצה לפגוע! אבל בסוף משהו יפגע.. אם לא אקרע לפני.
ובסוף היום שאני יושבת לבד מי נשאר לי? למי באמת אני יכולה להתקשר באמצע הלילה ולשפוך את הלב?
אף אחד תשובה נכונה.
החברות שלי כמה שהם הדבר החשוב לי מכול וכמה שאני יודעת שהן אוהבות אותי ויעשו הכול בשבילי.
לא יהיו שם כי לא ביקשתי את זה מעולם.
אמא צודקת
אני לוקחת על עצמי יותר מידי. עוזרת.. יותר מידי. למה אני תמיד בסוף? למה כל מכר שמבקש משהו צריך לקבל ממני את הכוחות שלי למה התמיכה והחברות שלי צריכים להתחלק לכל כך הרבה מקומות שונים ורוחקים ולא להשאר בעצם במקום בהם הם הכי חסרים.
בי.
איפה אני במשוואה הזאת?
אבל לא הכול שחור. כמו החולצה שאני לובשת עכשיו המלאה בנקודות לבנות ככה גם העולם החדש הזה והאפשרויות בו.
כיף פה אין מה להגיד, קשה אבל מיוחד. כי סטודנט באוניברסיטת בן גוריון זה כן סטודנט מושקע.
למרות שאני לא עומדת בקצב של באר שבע, (כל כך לא עומדת שכבר מזמן הפסקתי לנסות) האפשרויות בילוי פה הן מטורפות, מסיבות כל יום, פאבים הופעות שוות, מסעדות, ירידים, חוגים מפה ועד הודעה חדשה, אמנים שמגיעים לכל חור ופשוט אוירה כזאת של משהו פרש, צעיר.
יש גישה להכול בכול מקום בכול זמן.
מדפסות ומחשבים בכול חור אפשרי אפשר לכרוך ספרים ועבודות בשניות, כיתות לימוד שפתוחות (וגם מנוצלות) 24 שעות ביממה! חדרי מוזיקה וחדרי וידאו, ספריה וספריה רפואית. אפשרות חיבור לרשת האוניברסיטה מכל מקום והכול כה פשוט וכה קרוב הביתה. כן הקרבה לדירה זה משהו מטורף.
הנוחות של זה היא בלתי נתפסת. אני חייה חיים אחרים.
וכמובן כאשר רוצים להרגע הבריכה המחוממת במרכז ספורט פתוחה בחינם לסטודנטים. והרכבת היא במרחק יריקה מהדירה ובמרחק גשר קטן וקקטוס מהאוניברסיטה.
והחברים.
כן יש פה אנשים מקסימים. אנשים שהם באמת חברים. שעוזרים ותומכים שצריך. הם חשובים לי וזה מדהים באיזה מהירות זה נוצר.
והמחלקה.
זה אולי האישיו הכי רציני בקטע הזה.
הסיבה שאני כותבת פה ברגעים אלה ממש.
הם הסיבה שנשארתי פה בבאר שבע. הסיבה להכול אולי.
ואכשהו פתאום זה רחוק.
כל כך פחדתי. הייתי אחוזת חרדות מה אעשה אח"כ? איך אסתדר בלעדיהם? איך ארגיש משהו? למשהו? אי פעם?
חשבתי שאחרי זה אני רק יכולה לרדת. אבל מסתבר שטעיתי.
החיים זה דבר מדהים סוגרים דלת אחת ופותחים אחרת. בלי לשאול ובלי לתרץ מובילים אותך ממרוץ למרוץ בלי הכנה.
ופתאום לא הרגשתי ופתאום עברו חודשים ואני לא בת שירות לאומי במחלקת טני"ל יותר. אני פשוט: מיטל.
ואתם יודעים מה..
זה גם לא כזה מוזר.
הם חשובים לי. אני שומרת על קשר רציף עם חלקם אבל לא עם כל מי שרציתי. אני כמובן מבקרת מתי שיוצא. שוב בתדירות לא כה גבוהה כמו שרציתי.
והיום הייתה מסיבת הפרידה ממני.
בסוף השנה היו כמה קשיים את השירות המדהים שלי סיימתי במין אקורד צורם, אקורד שנוצר מחוסר הבנה בלבד אבל הכול נשכח. הסתדר בסופו של דבר אבל המסיבה שהייתה אמורה להיות התבטלה בין כל הבלאגן.
אולי בסוד כמוס לפרה ולסוס אספר לכם שקצת התבאסתי אבל באמת עם כל הלב זה פשוט לא היה חשוב. זה ישמע פלצני אבל אני לא מחפשת את זה. אני לא שם, מתנה זה משהו שאפשר למדוד. מה שהיה שם לא יכול להשתוות לכלום ולכן לא רציתי מתנה ולא רציתי מסיבה. והיו בלגנים בבית חולים ובמחלקה ביום יום המטורף שלהם וחשבתי שזה פשוט ישכח.
אבל כמובן שהם לא אכזבו.
כולם הגיעו בשבילי וזה כיף ומחמיא ומרגש. היינו בבית של אחד הרופאים הם הביאו יינן שתוך כדי האוכל הסביר לנו על היין היצור שלו. היקבים שלהם והבוטיקים ותוך כדי מילא לנו שוב ושוב את הכוס בטעימות של יינות איכותיים.
היא כיף. אומנם אני אני וננשכתי באצבעי ע"י הכלבה הבערך הכי ידידותית בעולם. לברדור מקסימה שנחמדה אלי ואל כולם בד"כ. לא ברור איך זה קרה מה שכן ברור זה שזה כאב לי ועדין כואב בטירוף דיממתי די הרבה ולא ממש יכולתי למנוע מהדמעות לרדת אבל בסופו של דבר זה נרגע.
כמובן שהיה חייב להגיע הקטע המפדח. האחות האחראית שלי קמה ודיברה קצת ואמרה לי תודה וכולי. ואז גם אחת האחיות קראה קטע שהיא כתבה לי והם הביאו לי חריטה מדהימה על עץ עם כיתוב מרגש.
וקנו לי חנוכיה. אבל לא סתם חנוכיה, חנוכיה גדולה מזהב מפוארת שכזו. משהו שנשאר איתך לכל החיים. עם הקדשה וחריטה.[לא דמעתי. לא אופייני לי אבל לא דמעתי.]
אני לא עוזבת וזה לא מרגיש לי פרידה פשוט הייתי מובכת והמומה ומוחמאת בטירוף. ביקשו שאדבר אז אמרתי להם תודה וכמה שהם נתנו לי ושינו אותי וכמה לקחתי איתי ושהם תמיד ישארו איתי.
אני פשוט כל כך אוהבת אותם. וזה כל כך בית שזה פשוט לא מרגיש פרידה לא יעזור כלום.
בסוף הערב הם חילקו כוסות תרמוס גדולות לכולם עם כיתוב נלווה "שיהיה לנו "נס" כל בוקר" תודו שמקורי.
(ד"א סליחה על הטעויות כתיב אני ישנתי בערך שעה וחצי לילה קודם ואני אחרי די הרבה יין ודי מעט אוכל אז אתקן מחר)
וואי שמתחילים לחשוב על התקופה האחרונה.
כמה שינויים היו פה.
התחתנה לי בת דודה ומתחתנת לי אחות בקרוב.
יש לי אחיינית רביעית בדרך. וכן בת של בת דודה יקרה עוד לפני.
אני פה די הרבה, בשבתות ואני מניחה שגם בחגים. מהאוניברסיטה אני חוזרת בשעות לא שעות. לומדת או שם או אצל חברים באופן שגרתי.
אומנם האזור שלי הוא לא מי יודע מה סביון אבל אני מרוצה. השכנים כמו שאמרתי הם לא שכונת בוורלי הילס ואת האמת גם לא שכונת התקווה.. את האמת גרוע מזה.. בואו נגיד שעדין לא הבנתי למה אשתו של מוחמד הדליקה אש בחצר שבוע שעבר. ואני לא בדיוק סגורה מי הוא אותו בחור איתו הזונה העירונית יושבת מסוממת קלות בפתח הבניין ומה בדיוק קרה באותו יום בו בדרכי בערב לביתי עצר לו טנדר לבן יצאה זונה שכונתית מוקפדת אחרת הסתכלה ימינה ושמאלה חצתה את המדרכה ושתתה משקה לא מזוהה שכנראה הונח לו על הגדר מבעוד מועד וחזרה לטנדר.
וגם מה בדיוק קורה באותה ביקתה חשוכה ממול..
אפשר לעשות פה אחלה סרטי מתח אני אומרת לכם.
אז איך את גרה בסביבה כה מעורערת וחוזרת ברבע ל5 לפנות בוקר מהאוניברסיטה?
או שאלה מצוינת! פשוט הבנתי. כביש ראשי אאוט סמטאות קטנות קטנות וחשוכות ומפחידות אין!
פשוט! ההסתברות שמכונית תעבור לבדה בכביש הראשי גדולה בהרבה מההסתברות שאפגוש משהו בשוטטות באזורים כאלה בלילה. אפילו נרקומנים ישנים לפעמים.
מה גם קניתי גז מדמיע ואחרי שכבר פעמים חוויתי חויות רדיפה מפחידות ומפריחות נשמה בהליכה באותו כביש ראשי ובטוח שהובטח לי הבנתי שאין לי ממש מה לעשות נגד משהו שמציק לי מהאוטו עד שהוא לא יצא מולי. בהסתובבות בסמטאות חשוכות ההתקלות אם תהיה, תהיה פנים מול פנים והתמודדות שלי תהיה פשוטה הרבה יותר.
כן על זה אני חושבת
להיות סטודנט בבאר שבע זה מדהים
רק פה אתה רואה חרמונית מהלכת וצעיף משתלשל וזוג משקפי שמש נוצצות בבוקר.
אני אישית עדין מסתובבת עם חולצות קצרות ביום. סוודרים צעיפים וכפפות בערב. ההבדלי טמפ' פה מטורפים.
ושבוע הבא ביום שישי יש בוחן ע-נ-ק בכימיה ויש רשימה ענקית של דברים שצריך לזכור בע"פ. ומצד שני אחרי תקופת יובש ארוכה ולא נגמרת מוצעת לי עבודה לכל השבוע. רק אבוא מתי שארצה מהבוקר עד הערב.
אה וכן זה בת"א.
בקיצור אני בברוך ואין לי מושג מה לעשות קודם. אני חייבת את העבודה הזו.
ואני בפיגור מטורף מבחינת עבודות ואני עיפה כל כך וכבר נמאס לי .כל כך נמאס לי.
לדבר-על-עצמי!!
מקווה שאעדכן בקרוב.
אני :)
תודה בלוגי שעה ו45 דקות של השתפכות וכבר הכול טוב יותר.
לילה טוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
בוגי.