אני פה, תחת מתקפה אפשר לומר.
רצה בזמן האזעקות, נכנסת לממ"ד שומעת פיצוצים, דה אוול דיל.
זה התחיל לפני שבועיים וחצי בערך, יום שלישי בערב, גן ילדים פה בב"ש.
ישר דנלוביץ הודיע שאין לימודים, וכמובן שהאוניברסיטה שלנו החליטה שהם חכמים מספיק והחליטו להמשיך כרגיל, אבל הטיל הבא יום אח"כ בבית ספר ליד האוניברסיטה עצר את השאננות הניצחית וכמובן שלח את כולם מפוחדים לביתם.
ואז הגיעה הבריחה הגדולה, אני מודה שגם אני נתפסתי בבהלה הראשונית אבל עיקר העניין היה חתונתה של אחותי יום אח"כ שלכמה רגעים חשבתי שבאמת אפסיד.
אנשים ממש נלחצו לוח הטרמפים של האוניברסיטה היה מלא בכרזות נוסח "נוסע מב"ש לת"א עכשיו!! בואו!!!!" אבל היו כמובן את אלה שניצלו את המצב ובאשכרה ביקשו 30 לנסיעה שעולה בין 15-20 ש"ח..
גם אני לקחתי לי טרמפ והגעתי להכנות המטורפות לקראת החתונה.
אז בת דודה בטיפול נמרץ סבתא שניתוח העיניים שלה הסתבך והיה סיכוי שתשאר עיוורת סבא שלא היה יכול להגיע דוד שעבר התקף לב ואח שרק חצי שעה לפני החתונה הודיע שנותנים לו להגיע מהצבא.. לא כל כך נחמד הייתי אומרת
יום חמישי ניסינו להתנתק מהכול ובילינו כמה שעות טובות במספרה..
החתונה עצמה הייתה מדהימה היה באמת מושקע ויפה, אחותי נראתה מדהים והכול עבד,
אח"כ בשישי שבת היינו בטבריה בשבת חתן.
יום ראשון אמרתי לעצמי שאולי צריך לנסות לחזור לשיגרה ואולי להתחיל ללמוד קצת, אז הלכתי לאוניברסיטת בר אילן וישבתי שם בספריה, אבל לא יודעת לא התחברתי, גם כי אצלנו הכול נורא פשוט ושם הכול מוזר ומסובך וגם כי, לא יודעת על חברים שלי נופלים טילים ופה הכול ממשיך כרגיל.
בצהרים לקחתי את כל הדברים שלי וחזרתי לב"ש.
אז יש גראדים ומנסים כמה שפחות לצאת אבל בתכלס החיים ממשיכים ככה זה, גם ביום רביעי למרות שנפל ממש מרחק של כמה צעדים ממני והייתי לכמה שעות נפגעת חרדה ידעתי שאני חוזרת לב"ש.
ואכן השבת עשיתי פה, אומנם שוב נפל גראד שהייתי מחוץ לדירה הממוגנת שלי שזה אומר לרוץ למקום הקרוב ביותר, ואומנם זה הגראד הרביעי שנופל ממש אבל ממש קרוב לדירה שלי (מדהים איך ב"ש כה גדולה ואיך הכול מתרכז פה) אסור להגיד איזורים מדויקים ד"א. אבל אני פה, נלחמת.
זה מפחיד, כן, כל רעש קטן מקפיץ אותי, לקום מאזעקה כשעון מעורר ולהבין כמה קרובה הפגיעה הייתה יכולה להיות די יכול להכניס אנשים לחרדות, שחזרתי לגיחה הביתה ויצאתי קצת לת"א הייתי כל הזמן בטוחה שאני שומעת אזעקות למרות שידעתי טוב מאוד שזה בלתי אפשרי.
אבל כיף פה, הכול סגור פה, אז במקום לצאת אנחנו אחד עם השני כל החברה שלנו, מתה על האנשים האלה, עושים ארוחות משותפות וצפיות בארץ נהדרת קורעות מצחוק, באמת כיף לי. וגם לומדים יחד שרוצים.
למרות שיש את הזמזום הזה שאומר לי כל הזמן כמה כל זה יתנקם בנו אח"כ.
אז עדין לא חזרנו ללמוד, ומחר גם אלה שחזרו ללמוד לא לומדים, הולך להיות פה חם, וכולם די בלחץ..
כל כך טיפשי כל עניין הפסקת האש הזו באמת!
נכנסו לשם עשינו נזק מטורף כולם שונאים אותנו החמאס מפחדים ממנו התעלמנו מהכול ופשוט המשכנו כמו שצריך.
אבל פתאום ככה סתם הפסקת אש. אז בעצם החמאס בכיף יכול לקחת לו כמה חודשים ושוב כל המשחק מחדש + שנאת כל העולם בערך.
במקום להכנס לשם לעשות את מה שצריך לעשות ולא אני ממש לא מדברת על פגיעה באזרחים אני לא מאמינה בהריגת ילדים לא משנה מה..
ואח שלי שם ויש חברים שם וזה כל כך מדאיג אלוקים.
לגבי עצמי, מה אומר הכול התהפך, אני לא אותה אחת זה בטוח. השתנתי.
וד"א 4 שנים בישרא מי היה מאמין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
בוגי.