יצאנו לטיול כמידי שנה בשנה, טיול בצפון, הליכה בשבילי עין פוריה הנידחים, טיול בכנרת ובצידו שכשוך קל במים ודיבורים בנימה איטית ומודאגת לגבי מצב מפלס המים, משם הלכנו בחיל ורעד לקבל קצת שיתוק ראתי נחמד בבריכת הקצינים שבחד נס ואח"כ לחורשת טל להקים שם אוהלים.
אכשהו הגענו לחורשה הרגשתי רע והלכתי להתקלח. במקלחון יצאו לעברי שני זריפונים קטנים של ברד מימי, אכשהו יצאתי מהמקלחת ואכשהו אחרי כשעה שכל השאר הלכו להתקלח וחזרו מרוצים גיליתי שפאק.. נכנסתי למקלחת היחידה עם המים הקרים וחסרי הזרם.
בערב שמתי ליבי לעובדה המצערת שמחוץ לאחיניות הקטנות שלי כל האנשים שהרכיבו את הקבוצה המשפחתית שלי, היו 2. לכולם היו זוגות לחלוק איתם את הטיול ורק לי לא.. אפשר לאמר שפעם ראשונה שזה באמת הפריע לי.
אחרי האוכל נכנסתי לאוהל רק כדי "לבדוק את המזרן" ומצאתי את עצמי נאבקת בלילה בקור העז בלי שמיכה או כרית (ואח"כ התברר לי שכולם ראו יחמורים שהם חיות נדירות ביותר בארץ שהלכו להם ליד החורשה) וגאסט פור דה רקורד לכולם הים חמים ונעים בלילה..
אך זאת הייתה רק ההקדמה למה שבאמת מעניין..
בבוקר קמתי כפי שאמרתי מהקור, סופית, ב6. התלבשתי, הסתובבתי, ניסיתי להעיר את אחותי כדי שתבוא איתי לבריכה ע"י עבירה ליד האוהל שלה כמה פעמים, ובסוף התיאשתי וחיכתי לתגבורת.
אבא קם אחרי כמה זמן ואני בראותי אותו מתפלל החלטתי שוואלה, בואו ניקח את המפתחות שלו וניסע לטייל בארץ ישראל (שבאותו רגע יוצגה כחניה של חורשת טל). אז עשיתי פרצופים והשמעתי קולות ובסופו של דבר, בלא רצון עז, אבי נתן את המפתחות.. רק לתזכורת, קבלתי רשיון לפני יותר מחצי שנה, ונהגתי מאז 2 נסיעות קצרות.
לקחתי את הטיוטה קורלה 2007 של אבא והתחלתי בסיבוב שוויץ ליד הציפורים והחרגולים, היה מרגש. אמרנו שלום לעץ ושוב אמרנו שלום לעץ, וכדי שלא ירגיש מקופח, שוב אמרנו שלום לעץ. ובסופו של דבר הרשתי לעצמי לגרום לו קצת לקנאה והמשכתי לנסוע בשבילי החורשה, הלכתי וחזרתי הלכתי וחזרתי ובסוף חניתי.. מרוצה.
שמיכל רצתה חלב, לקחתי בכיף ובשמחה את המכונית ולקחתי אותה בעקבות החלב. ואח"כ שאבא רק רצה להוזיז את המכונית מהצל של העץ (ההוא) לעברנו מה היה יותר טבעי מזה שאני יבצע את הפעולה הכה שניונית הזאת?
אז זהו שכנראה הכול.
זה התחיל עם זה שכדי לחנות כמו שרציתי הייתי צריכה לעשות סיבוב סביב העץ הנ"ל, ואז בהתקרבי לגדרות עץ שסימנו את שטח החניה אבי ואחי די נלחצו והתחילו צועקים הערות לעברי אני נלחצתי וניסיתי לעצור ועכשיו, ומכיוון שלא עצרתי לגמרי, נבהלתי וכמו מפגרת (ואין דרך אחרת להגיד את זה)...... לחצתי על הגז.
העפתי את הגדרות עץ עוד לפני שהבנתי מה קורה, היו צעקות אמא שפכה קפה חם על אחותי, מי שיהפוך בקרוב לגיסי תפס את אחיינתי מהמקום אליו שעטתי שני רגעים אח"כ. ואז עצרתי. דקה לפני העץ.
שהבנתי מה קורה התחלתי לבכות בהיסטריה, האוטו נדפק לגמרי ומרוב שהדלת התעקמה לא יכולתי בהתחלה לצאת מהאוטו..
הנזק מוערך כיום ביותר מ 10 אלף ש"ח.
אני לא ארחיב מהקטע הזה כי הייתה הרבה היסטריה במקום, המכונית הזאת היא אהבת חייו של אבי. והייתי בטוחה שהוא יהרוג אותי בערך. אבל לא, אולי הפחד ממה שהיה עלול לקרות, לא יודעת אבא שלי והמשפחה שלי היו מדהימים לכל אורך הדרך, הם תמכו בי לחלוטין והרגיעו אותי.
אני את הלקחים שלי למדתי.
אח"כ המשכנו בטיול.. כן כן , דא פארטי מאסט גו אונ. נסענו לחצבני ועשינו טיול במים שהיה מוצלח ומרגיע ביותר.
חזרנו הביתה שעה לפני שבת, אירגנו הכול מהר וחווינו שבת רגועה ביותר אני אמא אבא ורינת, אחי ואחיותי נסעו להם כל אחד לחור אחר בארץ.
במוצ"ש יצאנו אני אורה יעלי וסופריז סופריז גם טובה המחותנת הטריה (שנה..!) לארוחה לחגוג את הזיקנה שקפצה על אורה שלנו. היה מרגש.
ביום שני שוב נסעתי עם הורי אחותי וחברה לצפון הפעם לעשות את נחל עמוד. נחל עמוד זכור לרע מכיוון שבכיתה ד' או ה' נסעתי אליו עם מצלמה יקרה ואכשהו (לא אופיני לי בכלל) שכחתי את התיק עם המצלמה למטה (זה ירידה למים ואז עליה) עזבתי הכול באותו רגע ופשוט ירדתי בריצה שקולות המדריכים וחברי צועקי לי לחזור.
לקחתי את התיק והתחלתי לעלות בחזרה, עליה תלולה וארוכה..
עד שהגעתי עם עזרת המדריכים למעלה כבר הייתי מיובשת לחלוטין, אולי פעם ראשונה שהתייבשתי.
ואז כמו במין צחוק גורל שכזה מצאתי את עצמי כמה שנים אחרי בעליה בסוף המסלול שאני לבד בלי כובע ואין לי טיפת מים אחת לרפואה. הייתי כך במשך כמעט שעה פתאום הגיעו לעברי שני אנשים ממד"א עם שני בקבוקי מים קרים של נביעות (פרסומת), ביקשתי.. יותר נכון התחננתי למים, והם פשוט אמרו, לא משהי התעלפה למטה. עזבו את זה שהיו סביבה איזה גדוד וממש לא היה חסר לה מים.. אבל מה, אני עז? הייתי קרובה להתעלפות ורק הכוח רצון שלי החזיק אותי.
בקיצור הלכתי והתלוננתי לאחראים. שתתי איזה ליטר מים וסבלתי מכאבי ראש עצומים במשך כל היום.
בערב הלכתי למסיבת יומולדת של גהה המזוקנת.
ובבוקר קמתי ב5 ונסעתי למחלקה.. סתתם. קמתי ב7 וחצי! הגעתי למחלקה ב11. הייתי שם בדיוק חצי שעה ואז הרופאה אצלנו ביקשה שאבוא לעזור לה במחקר שהיא עושה על עקיצות עקרב צהוב. הייתי שם עד 2 וחצי. שחזרתי איתה למחלקה ניאותו שאר חברותי הבנות שירות לידעני שיש היום אורייתא אחרונה שהיא כמובן, חובה.
נכנסתי ויצאתי לאורייתא. הגיעה גברת מארגון יד לאחים והזהירה אותנו מבדואים. פאק זה היה מפחיד.
חזרתי למחלקה לעוד איזה שעתים וחזרתי לדירה.
רביעי חמישי והיום עבדתי בטעימות של מולר! היוגורט החדש שהגיע מאירופה. עם מקצף אורירי ויוגורט לבן במרקם יחודי ואיכותי.
בלאט.
היה נחמד, אנשים הם עם מציק, איזה שאלות..
וובכן היה עוד הרבה אבל אין לי כוח לכתוב. וואו. היה שבוע עמוס.
גיליתי משהו אתמול.
לרשימת המגבלות של 'אי יכולת להגיע למדף העליון' אי היכולת לתלות תמונות' ואי היכולת להגיע למפסק העליון בארון חשמל' מצטרף לו היום גם ' אי יכולת להיות דיילת באל-על!'
מסתבר שיש מגבלת גובה של 1.60! אני לא מאמינה שאני מופלת בגלל גובהי.
שבס
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
בוגי.