מי היה מאמין שאפול לזה.
זה התחיל ממשהו תמים, ניסיון לשנות משהו אחד דפוק באוניברסיטה הזו.
אך מהר מאוד זה הפך לקדנציה מלאת תככים ומזימות במועצת הסטודנטים של האוניברסיטה..
טוב לא בדיוק תככים ובלי הרבה מזימות אבל אי אפשר להתעלם או להיפטר מהפוליטקה שדובקת בך.
זה בכול, סגנון הדיבור שלך משתנה. אתה חושב 10 פעמים לפני שאתה מוציא משהו מפיך, למי אמרת מה שאמרת, למי שלחת את המייל ששלחת, למי אתה נותן את הקרדיט על עמלך, ובכלל מי עושה יותר למען הסטודנט.
זה מדהים אך לא חשבתי שאני יכולה להיות כזאת ולהישאר נאמנה לעצמי, תאמינו לי זה כל כך קל לאבד את עצמך בפוליטיקה. אז משתדלים והרבה. אכשהו אני אוטמת את עצמי לסביבה ומנסה להגיע להשגים בדרכי שלי, בינתיים זה הולך.
אבל תמיד יש את האלה שמסיבות אינטרסנטיות או סתם מחוסר כימיה אישית מנסים להכשיל אותך בדרכך וזה מתסכל, או כל כך מתסכל.
ותמיד יש את האלה שאתה יודע שמדברים איתך והופכים להיות חברים שלך רק בשביל שתהיה בעדם ותפעל לטובתם. אז משחקים את המשחק נותנים להם להרגיש כאילו אתה שלהם וברגע האמת מקווים לא להישבר.
למרות הכול אני מקבלת מהעניין כל כך הרבה הנאה וסיפוק, להיות יושב ראש של ועדה שרק עכשיו נוסדה ולהגיע להשגים מרשימים זה המון.
אבל אנשים לא ממש מבינים אותי ואת מה שאני עושה שם. הם לא מבינים שזה שאני לא לומדת כרגע אומר שהתפקיד שאני עושה לא חשוב יותר. זאת הסיבה האמיתית שאני מעקבת את הטיסה שלי.
ואת האמת אם ללמוד שעתיים בשבוע בשנה לא היה עולה לי כל כך הרבה הייתי נשארת סטודנטית רק בשביל זה.
נפלתי.
לפחות אני יודעת שעוד שנתיים אני אגיע לתואר חדש, ושרוב הסטודנטים שכרגע מכהנים כבר לא יהיו ושאוכל לעשות דברים תמיד.
אכשהו אני לא רואה את עצמי לומדת ולא מכהנת בתפקיד כלשהו.
דפקת קל אני מניחה.
טוב בהחלט התגעגעתי לחפירות של עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
בוגי.