אני כל כך מבולבלת ומבלבלת את עצמי יותר מרגע לרגע.
אני רוצה שהוא ישלח לי הודעה? אולי זה טוב הריחוק הזה? אולי זה בריא לנו, להתקרר קצת.
אבל אני רוצה עוד. אני לא רוצה שזה יתקרר.
אני אוהבת את המשיכה שיש בינינו, זה עושה לי נעים בכל כך הרבה רמות שונות.
מצד שני היחס הזה לא נעים לי.
ואני מוכנה לספוג את זה רק כי אני זו שהולכת לישון כל לילה עם גבר אחר, כי אני יודעת שאני חרא בת אנוש.
יודעת, אבל לא מרגישה ככה. למען האמת, לא מרגישה כלום בהקשר הזה.
חששתי שאולי יהיו לי רגשות אשם, אבל נאדה. מת.
אולי אני מתה מבפנים? כי אני אמורה להרגיש. משהו.
לא סתם כלום קוראים לי רוסיה קרה.
אין לי סנטימטים בכלל.
ודווקא בתקופה האחרונה אני ובעלי במקום כל כך הרבה יותר טוב.
זה קשור לזה שהוא משחרר יותר, ואני יוצאת יותר עם חברות.
בחודשיים האחרונים יצאתי יותר ממה שיצאתי ב4 שנים אחרונות. וצרכתי הרבה יותר אלכוהול. הרבה יותר!
אני מרגישה חייה! אפילו קניתי לי מלא בגדי קיץ צבעוניים, קלילים, וחשופים.
אומנם אני מתוסכלת מינית יותר מתמיד, אבל התסכול לא קשור לבעלי אז אני לא מוציאה את הקיטור שלי עליו=פחות מריבות.
~~
אני מנסה להבין עם עצמי מה הגישה שלי כלפיו.
מצד אחד הוא מעצבן אותי, ובא לי לצאת עליו על 200.
מצד שני הוא לא חייב לי כלום.
אני יודעת כמה הוא עמוס, (וואו כמה הוא עמוס, אני הייתי קורסת בדמעות ברבע מהעומס שיש עליו, באמת. אין לכם מושג מה תחום העבודה שלנו ובמיוחד שלו)
ואני גם בכלל לא בטוחה שאני רוצה לכעוס עליו, כי זה לא המקום שאני רוצה להיות בו.
אני רוצה להיות ריגוש, הסחת דעת, כיף.
לא רוצה להיות כבדה ודורשת.
כי כל הפואנטה בינינו זה כיף.
רק שלא כיף לי כרגע כי אני מרגישה שאם אני לא יוצרת קשר זה לא קורה.
ואז אני חוזרת לעצבים שלי,
ואז אני חוזרת לחשוב שהוא לא חייב לי כלום.
הבנתם את הרצף, נכון?..
~~
לא ראיתי אותו כבר כמעט שבועיים. בכלל. מאז שהיינו ביחד.
אנחנו מתכתבים בקטנה ממש, וזהו.
העניין הוא שקשה לנו לא להתראות. זה לא שהוא יכול להתחמק ממני בכוונה.
אנחנו עובדים ביחד, באותם מסדרונות. אותם חדרי ישיבות.
לאן נעלמת לעזעזל?!
פעם הייתי רואה אותו 5 פעמים ביום בלי להתכוון לזה בכלל.
בימים האחרונים אני מסתובבת בכוונה יותר. ועדיין כלום. במקביל הוא גם כותב פחות וכל פעם שאני יוצרת קשר הוא כותב שחושב עלי, אבל העומס. אוי העומס.
ואני יודעת ומבינה. אתם לא תבינו. שוב אני כותבת, שהלוואי שיכולתי לספר מה תחום העבודה, זה היה גורם לדברים להראות באור הגיוני יותר. אבל תסמכו עלי שאסור לשפוט אותו על החוסר זמינות שלו.
מה גם, הוא לא חייב לי כלום.
ובכל מקרה הוא היה מתנהג אותו דבר גם אם היה חייב לי.
אני יודעת, כי זו העבודה. כי זה למה הוא גרוש. פעמיים.
אז אני נושמת עמוק ומנסה להחזיר את עצמי למקום הקליל, הכייפי.
להיות עבורו לאתנחתא נעימה, מקום נעים לחזור אליו.
רק שיחזור כבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
