השם שלי לבן על גבי כחול וכלום חוץ מזה
אני מפוחדת לגמרי מבטים אדישים אני גועשת בפנים
לבה רותחת כל מה שנקא בדרכי
נחרך
גם פסטה היא ישרה עד שמרטיבים אותה
ועכשיו באגלית
לרגע הרגשתי מכוערת ואז נזכרתי שאני מסוגלת
להרגיש ושזה נורמלי שאני מתקיימת בתוך הגוף הזה
שהותנה בשבילי אז לפני כמה וכמה שנים מי סופר
את הימים שנשארו לנו ומתי שעון החול
מתחיל לאזול במקום להתמלא
חלומות מתוקים רחוקים מציאות שאולה
מגיעות תקופות כמו אלו
אני נעלמת בשביל להמנע מנזק משני
לפגוע אך ורק באחת והיחידה
אני
מפחדת שהקול שלי ייבלע אז אני לא שרה
האריה מחכה לשאוג
ועד אז
אין אותי תשכחו נשיקות לכולם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
