החיים הם פשוט ערימה של קלישאות. אני כותבת עכשיו בבית של בת הזוג שלי, בזמן שהיא ישנה לידי.
שישי בצהריים, יום אחרי יום העצמאות, אפשר עדיין להריח את המנגלים באוויר.
הרגשתי צורך עז לכתוב, אחרי לפחות 4 שנים שלא העזתי לעשות את זה. ובהחלטה רגעית החלטתי לפתוח בלוג.
לא בטוחה שאצליח לעניין אנשים, בקושי מעניינת את עצמי. אבל החלטתי בכל מקרה לעשות את זה, כי למען האמת, אין לי משהו יותר טוב לעשות כרגע.
השמיים כל כך יפים היום, וכמו קלישאה נוספת, הרוח באמת גולשת על הפנים ומלטפת אותי.
אני בעיצומם של לימודים, שמסתיימים בקרוב, ולא מסוגלת לראות את עצמי מסיימת ומתחילה לעבוד.
מה עם להמשיך ללמוד? מה עם לטייל?
אני נמצאת בתקופה שבה חוסר הודאות שולט בי. לא נהנית בעבודה הנוכחית אבל גם לא רואה את עצמי עושה משהו אחר, משהו פיזי כמו למלצר.
כנראה שחוסר הודאות שולט בכולנו, אחרי הקורונה. השגרה המעייפת הזו, שלמרות שכבר כמעט וחזרנו לחיים שלפני, הקורונה השאירה בנו משהו שיהיה מאוד קשה להיפטר ממנו, אם בכלל. העצלנות, העייפות, חוסר האהבה העצמית, ההשמנה.
הכל דופק בדלתי כל בוקר מחדש.
הרבה זמן שלא חיפשתי משמעות, ולמען האמת, לא חושבת שאי פעם גם מצאתי אחת.
לפחות יש לי את האהבה שלי. היא המקום הבטוח שלי, גם בתקופות פחות טובות בינינו.
אושר מיוחד במינו שאני כל כך שמחה שמצאתי.
אעדכן בקרוב,
ויולט.