אומרים, שאתה זקן כששום דבר לא מפתיע אותך יותר.
אז אני עוד לא שם.
מצד אחד, אני חי מתוך אינרציה. שקוע בעבדות, שמספיקה לקיום מינימאלי.
מצד שני, ההבנה שלשום דבר אין משמעות, אלא אותה משמעות שאני מקנה לדבר, קצת מעיקה ומשתלטת. אם אעשה X, אני עשוי להנות, אבל ההכרה שזה רק הנאה, ורק X, ושזה חולף, קצת מוציאים את האויר מהמפרשים.
למשל. אני חושב "תלמד מתמטיקה. תלמד פיסיקה" ("תקרע את התחת 3-4 שנים כדי לדעת לפתור משוואות, לא כי זה כיף, או מהנה, אלא כי יכול להיות שתוכל להשתמש בזה בהמשך החיים, הקצרים ממילא").
או. "תעבוד קשה. תקח משכנתה שאותה תחזיר ב-40 השנים הבאות, ותקנה רכב חדש, כדי". כדי מה בעצם? הרי להתקיים אפשר כנראה גם עם אותו סוג מזון שהממשלה מפקחת על המחירים שלהם. לגור אפשר גם בחורבה שכורה.
"לא, תשמע, וזה. איפה כל ההנאות. ויתרת על ההנאות. תהיה הדוניסט. ממילא בסוף תמות. עד אז, תהנה".
"אבל אני לא הכי נהנה בינתיים. אין לי לא זמן ולא כסף להנות. הנאה זה ריק, וחולף. זה רק הנאה".
טווין אמר שהולכים לגן עדן בשביל מזג האויר. לגהינום בשביל החברה.
ואז אני נזכר שהחיים הם ריצת מרתון. אולטרא מרתון. שאנחנו עושים דברים שהפירות שלהם לא בהכרח יגיעו היום, זה יכול להיות עוד חמש שנים, ועוד עשר שנים.
אני צריך משהו שיעורר לי את הימים. להכניס בימים התלהבות. יעדים. מטרות ביניים. כל פעם אני כותב את אותו פוסט במלים אחרות. או באותן מלים. איכשו אני מצליח שוב ושוב למלא את היום שלי באותן פעילות משמימות, ולא באותן פעילויות מקדמות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
