התחלתי לכתוב יומנים מתישהו בחטיבת ביניים, שירה באותו זמן - באנגלית (ומי מאיתנו לא הרגיש מוזר להתנסח באנגלית פה ושם בנעורים). התחברתי לליריקות של מוזיקה, וזה השפיע על השירה שלי יותר מאשר... שירה. וזאת חלק מהסיבה שאני לא יכול לקרוא את היצירות הישנות ההן, ועם יומנים אני בכלל לא טורח. סבתי מצד אבא הייתה מאוד רוצה שאקרא, והיא הייתה מביאה לי ספרים בין לבין מתנות הריצוי שהייתי מקבל בצורה של משחקי וידאו למשל. או סכינים שהביאה ממסעות לחו"ל. ועשיתי את זה, פשוט לא מאוד הרבה - משחקי וידאו היו כיאה לילד ADHD מופנם שאין לו קשר מטופח עם ההורים. ומפחד מבריונים. נדלקתי על שיעורי הספרות שהעביר המורה שלנו, שלא הוחלף לאורך שנות התיכון ונשא את החומר עם איזשהו חיוך נלהב. אחרונה שדיברנו באימייל הוא התמודד עם סרטן קשה. לקח לי הרבה זמן ואומץ לשלוח לו שירים שלי, אני לא יודע אם הוא קרא אבל זה גם לא עיקר. הייתי מתחבר לאנשים במשחקי רשת ופורומים. למדתי איך להצדיק את זכותי להתאמלל מול הפסיכולוג שההורים "סחטו" אותי ללכת אליו לקראת סוף הלימודים. פרצתי לארון עם המחברות שלו כדי למצוא מילים. עלי - או על אנשים אחרים. החל מנקודה יחסית מוקדמת במסעות הסבל לא כיבדתי סודות, כל כך. יש לי שליטה באנגלית שהיא מעולה יותר גם ביחס לאנשים שיש להם שליטה מעולה באנגלית - אבל לא השתמשתי בקליטה הזאת כדי ללמוד שפה שלישית. הרצף הכי ארוך שלי בדואולינגו היה בלמידת רוסית, והוא נמשך בערך שנה. זה נהיה ממש קשה באיזשהו שלב. אני לא יודע מה אני מרגיש לגבי זה שנולדתי אחרי התקופה שמכתבים הפסיקו להיות פלטפורמה שכיחה לתקשורת אישית. הייתי עד לדוא"ל שלא היה בתוך הדפדפן רשת, וטלפונים קוויים.

בבחינת שיאים שלי עם מילים אני נזכר בשתי תקופות. בהתחלה של האהבה הראשונה שלי, כשהתחברנו דרך השירה. זרמתי לישרא דרך מישהי שהכרתי וכתבה כאן וזה היה מקום מושלם להשליך אליו שירה שבעיניי לא נחשבה מי יודע. עם אנשים שחיבבו את השירה תמיד הרגשתי חיבור אינסטינקטיבי. כאילו הם התחילו מהמקום הנמוך ביותר שלי, ומשם אפשר רק להרים. כל מערכת היחסים ההיא מתועדת בשירה אשר אני דווקא תופס ממנה. ההתחלה הטובה, ואז, השתלשלות של התדרדרות. בהתאם לתורת הגאות ושפל, הנקודה הנמוכה עקב אותו השיא היה כשרשמתי שיר "שירים לשווא" באופן אירוני. כי גם הדבר שנתן פתח חינני למערכת היחסים ההיא כאילו לא השתמע עת סוף האהבה. הרגשתי שלא ייתכן שארגיש כזאת השראה שוב, וגם שלא תוערך השירה שלי בכזאת הערצה שוב - עד כה זאת הייתה סברה נכונה אבל אני משלים עם זה. עדיין, משך הזמן אושש בפני שכן נסקו המילים מנקודה גבוהה יותר.

שיא אחר קרה בתחילת המלחמה ולמשך זמן מה לאחר מכן. אני וידידה חלקנו יומנים אחת עם השני. זה היה רעיון שלה, ומשהו שלא הייתי חושב עליו בכלל. היינו שואלים שאלות, פותחים את זה. כל אחת עם סגנון הכתיבה שלהם. דפים על גבי דפים, אנשים ארוכי מילים. זה היה אינטימי ובלתי רומנטי בעליל. וכמו כל צורה של אינטימיות הרגשתי שאני שואף את זה. ציפיתי לזה. עם החודשים היא האטה ואני לא ידעתי אם זה אומר שאני אמור עדיין לשלוח. אז לפעמים שלחתי ולפעמים לא, עד שהפסקתי לקבל משוב לגביהם וזה נגמר סופית וללא הכרזה. היא נהייתה מישהי שעוסקת בצורה הרבה יותר רצינית במילים כתובות ועם אותה ההעמקה רצתה לצרף אותי לאחד המעגלים שלה. וגם לאחד אחריו. יחד עם הסירובים שלי התחלתי לראות איך אני פשוט לא רוצה בהשתתפות, ויתרה מכך, לא רוצה להגיע מתוך הריצוי שלי. גם אם זה בסוף יוביל לפציעה של החברות.

דברים השתנו על כל פנים. השירה התבררה כמשענת, ולא משהו שלקחתי אליו יותר ממעט רגעים טובים. למשל בתקופת הטיפולים הכפולים שלי בתחילת 2024. כתבתי את "אביב מוזר" ו"פורח" כדי לסמן התחלה חדשה, אבל מצדה השני סיימתי בערך בדיוק באותם מקומות בהם הייתי בתחילת השנה שלפניה. באותה עבודה, בדירת שותפים באותה עיר. אני אוהב את השירים ההם אבל לא הצלחתי לשחזר את ההרגשה ההיא מאז. יתרה מכן, גיליתי קבוצות שירה בפייסבוק. ראיתי למה אנשים מתחברים, מה נחשב "שירה" באותם קהלים. ומנגנון השייכות שמעולם לא התערבב עם ההשראה שלי, מצא דרך להצר אותה עוד יותר ממה שגם ככה חיי מצאו לנכון לעשות. ולטעמי, אולי, אולי כתבתי מספיק שירת אומללות. מעט הספרים שקראתי לאחרונה היו כולם לא בדיוניים - קשה לי לדייק לגמרי, למה זה מפריע לי.

הרבה מאוד מהקשרים שנוצרו ביני לבין אנשים במרחב האינטרנטי - לא שרדו. וזה כל מקרה לייחודו אבל אנחנו בנויים על זיהוי דפוסים וכן יש את החלק שלומד להגיד - לא פה. אם יש לזה סוף, אז לפניו קיבלתי את הזוגיות הראשונה האמיתית שלי. אשר כרגע היא איתנה לחלוטין - בלי שאני צריך, או משתמש ביותר מדיי מילים. פאקינג ישראבלוג.

כשאני והמוזיקה שלי הלכנו לקיבוץ שלו ואכלנו אסיד ב2023 לפני הטיסה שלי, הוא דיבר על איך שאני מדבר מעט וכותב הרבה. היחס ההוא היה משהו שלא חשבתי עליו אבל זיהיתי כאמת מוחלטת. וזה לא לגמרי השתנה, אבל כן זה נהיה יותר קל לדבר - באשר שכל דרך של כתיבה או קריאה, דווקא איבדו ממשמעויותיהם עבורי. היו כל כך הרבה מיתות קטנים, גדולים. מדברים כמו שיברון הלב שלי ועד בלוגרים שנוצר בי חיבור לתפוקה שלהם, ואיניהם. מלהבין שאני כותב בצורה שפשוט לא מתאימה לקהל רחב. זה מתבטא גם בתפניות חיוביות; כמו למשל הנוירופידבק שאני מקבל את הפיקס ממנו שוב בימים אלה. אם הכימיה לבדה היא כל כך חזקה - איזה משקל עשוי להיות לטיפול בשיחה? התחלתי לחשוש "להיתקע" אצל פסיכולוגים. שגם אם אני מוצא מטפל טוב, אמצא את עצמי פשוט מדבר בשמיניות. וגם במדיטציה; אף אחת מן השיטות לא ממוקדת במלל, וזאת תרפיה שאני דווקא מכבד.

כמעט עם כל חבר או חברה שאיתם הייתי מדבר ומצאו זוגיות - נוצרו פחות שיחות. אני בן שלושים ורשמית לא רשמית, לפי הרישום שלי - אני כבר לא צעיר, ולא בר הרבה שינויים. אני לא מסוגל להפסיק לכתוב יומנים, וכמעט כמעט בכלל לא כותב שירים - דווקא כשנהייתי חצי טוב במלאכה.

ומה לומר על התשישות הכללית? כשהייתי חייל משוחרר הלכתי לעבוד במסגריית נירוסטה בגליל המערבי. חייתי אצל ההורים. לא הכרתי אף אחד בשום דרך ולא מצאתי את עצמי אחרי הטייסת. הכרתי אנשים שאמרו ש - לימודים זה לא בשבילם. ואני זוכר איך קיוויתי מאוד חזק שאני לא כמוהם. אבל באותה דרך כשהייתי ילד ולא רציתי להיות מטאליסט - זה התברר שאני ככה כמוהם, או ככה כמוני, וזאת תכליתי. ניסיתי במשך שנים להשתלב בלימודים. גם לפני, וגם אחרי שהיה לי יעד קונקרטי. וזה לא הצליח, בלשון מעטים. וחשבתי וכמובן דיברתי על זה לילות וימים - וזה לא לקח אותי לקדמה שרציתי. אנשים שואלים לשלומי ואני לא יודע להסביר - החלום שלי מת ואין בי להספיד. אין משהו שמרכך אותי בימים האלה; חשבתי שאמצא את עצמי יום אחד עובד באמצעות המוח, לובש בגדים נקיים ומתפרנס יעני בכבוד. ויש לי עבודה טובה מאוד אבל זה לא תואם את החזון שהיה לחיים - אז השווי גם של זה, הוא נמוך בעיניי. ומאז שאני חוזר משם ועד שאני ישן אני סופר שעות וכמעט אף פעם זה לא דומה לדבר מעין מנוחה - אני בטוח אם מישהו קרא עד לכאן שאתם יכולים להזדהות יפה.

זה לא בלבד שמילים במלוא הדרן מרגישות לי כעת רדודות - זה בנוסף להכל. אבל המילים גם בשנותיי העקומות ביותר היו איזשהו משתנה תמידי. לחיבורים וכן גם להעצמת הפרטיות, להתבטאות, להתייחדות - לכן הלאה. אני שוקל על העובדה של הזדקנות לא מעט לאחרונה. חלק ממני חושב - עזוב, נוטש. זה פשוט שעבר יותר מדיי זמן מאז המוות אגו האחרון שלך. תאכל איזו פטריה, ותישן פה ושם לילה ארוך - יהיה לך סביר. אני מוצא איך הכיוון שלי השתנה. כי שיניתי תוכניות כל כך הרבה פעמים בחמש שנים האחרונות, ודבר לא נשא פרי. עכשיו אני מבקש מעצמי פשוט לדבוק באותה עבודה ליותר משנה וחצי. יעני שגרה שלא נשברת בשביל הזיות ומרדפי שווא, בזבוזים של כסף ומנוסה מגורל שהוא פשוט... פשוט.

אני עשוי להרגיש שונה לגמרי בעוד, נאמר, שלושה חודשים. עד אז יהיה לי קעקוע חדש ועוד כמה סופי שבוע רומנטיים לחלוטין. קבעתי טיול לחרמון עם החבר ההוא שעשה איתי אסיד - מדובר בשטח אש והכניסה שמורה בעיקר לחוקרים. אזכה להשתמש במצלמה שלי. אם אין לי הוצאות על לימודים אז, אוכל לחזור לחסוך כמו שצריך - ולהינות מדברים קטנים. והעבודה שלי מתישה לחלוטין כרגע, אבל אולי עם הסתגלות זה ייתכן שאני לא אנקר כל יום באוטובוס חזרה הביתה, בתוך הבגדים המחוררים ושזורי גריסים פלדה. אבל המילים - במושב האחורי. אנחנו 'שלום שלום' בימינו, ידידות תפקודית שעדיף עם מאשר בלי. כאילו אנחנו שכנים שנשארו באותה שכונה אבל עכשיו לשנינו יש מחוייבויות - רחוקים שנות אור מן הלילות המסעירים. כותב פחות, פחות קוראים. וגם אם זה לא מדוד כנכון... ככה זה מרגיש. תפקודי

אני חושב על האומנים האהובים עלי, עם הגיל וההספק, שאיבדו מילים. אני חושב שגם אם לא אתן להן האחזות, יש בי שנאמר במרירות קנאית - ברוך שפטרנו. אני חושב איזה ריגוש זה היה פעם לנבור בליריקה של שיר מייחד. אני חושב איזה פאקינג חם הולך להיות כאן ולמשך הרבה זמן קדימה.