1.8

אני רוצה לגור בתוך כל הבתים, להשתכר בכל בנייני המשרדים. איך זה שכל הרחובות כאלה נקיים? תקשיבו, אני אומר לאנשים מהבית, עמדתי בתור. כולם עמדו במרחק סביר אחד מהשני, בלי להידחף. כולם שקטים, ובקושי יש מכוניות על הכביש. כולם על אופניים או באוטובוס. קופנהגן גורמת לתל-אביב להראות כמו חור תחת של מדינת עולם שלישית

10.8

מצאתי סולם שיורד אל המים. אני מוקף בספינות של אנשים, זה כאילו לכל משפחה שחיה בעיירה הזאת יש סירה משלהם. כשיצאתי החל לרדת גשם בזווית קיצון כי הרוחות פה הם לא כמו מה שאני מכיר. אבל הייתי רוצה להישאר כאן לנצח, לעזור להאנה לשפץ את הבית הישן שהיא קנתה כתחביב. מקום כזה נידח בישראל היה בצדק מקבל ייחוס של שום מקום, אבל פה יש להם הכל. אני מבחין בהתמכרות מסכים שמתגנבת בחזרה, סוגר אותם וחוזר למדיטציה.

5.9

ברלין מרגישה לי מלוכלכת. אני אוהב את מגוון האוכל האסייאתי אבל זה כאילו חזרתי להריח את הטראומה באוויר. מת לחזור לחווה.

19.9

צלחתי את כל המבחנים של ברי-טכ, חברת המסגרות למערכות סניטריות בחברה הרפואית, כשירד עובד לא מוכר אליי עם המסר מלמעלה. בנימוס ובמילים אחרות, ביקש ממני לקפל את הפינה שלי ולהזדיין הביתה. לא ראיתי שום מקום שכזה בארץ או בחו"ל. כל הציוד נגיש לכל, הייצור מקופח לגמרי מכל סוג של בלגן או אי - סדר. אנשים מעשנים בפינת עישון ולא במתחם העבודה, ויש כאן העדר מחשיד של פסיכופטים אלימים. המשכורות שלהם, ההתחלתיות - גבוהות פי שתיים משלנו. עכשיו אני יוצא מכאן אחרי שבוע וחצי של מאבק להוכחה עצמית, עם פלאפון שבור וללא חוזה התעסוקה - אשר הקול הפנימי דיבר כי לא יבוא, או ישרוד מלכתחילה.

27.9

אני מתעורר ונרדם עם תחושת אשמה אקוטית. משהו פער את הנוירונים הרלוונטיים בראש שלי, תהיה מודחקת ותהומית לגבי הטבע היסודי שלי. כי לפני חודשים ספורים ראיתי את עצמי כאילו מבעד חלון חקירות מתנהג כמו כל הגברים הכי בזויים ששמעתי עליהם. כל הרעל, כל הרוע, בלי גורמים ממתנים. אני מחבר שנים של פרספקטיבה, זכרונות מהברמן שסיפר לנו עלילות על המכורים שמתהלכים בשכונה ההיא בברלין, ומסקנות מספר הטראומטולוגיה שאני קורא. מחבר את קו הכאב כל הדרך לכשלים של אבי החל מהזיכרון הכי מוקדם שלי, ועד שהתגייסתי. אני מבין שפועמת בי אלימות ומחכה להרס הבא מידיה. הדבר ששונה עכשיו הוא שאני יודע איפה העבודה.

10.10

אחי ניצל מהטבח תודות להמצאותו צפונית לרצועה, איפה שחיל הים עצר את הפלישה הימית. האיש שתכנן להעסיק אותי מטיל ספק שאוכל לצאת בחזרה מהארץ ושאפשר לתת לי חוזה עבודה. אני יוצא לים עם המשפחה המארחת, להסתכל על בונקרים מתקופת מלחמת העולם השניה. במבט אל הימים אני תוהה במציאות של גבולות שקטים.

18.10

הייתי צריך לטוס ללונדון מקופנהגן בשביל לתפוס טיסה מאל-על. הייתה מלאה עד אפס מקום. חלונות המטוס צבועים בכחול שאולי הייתי מחשיב כגימיק, אבל העננים והירח כשתפסנו גובה נתנו לי להרגיש משהו מיוחד. נאספתי מהחברים הדרומים שלי, שבאו עם הרכב שנתתי להם והביאו את כולנו צפונה, לרגיעה.

בזמן שניסיתי ללא הצלחה להגר לסקנדינביה אימא שלי יצאה לארה"ב בשביל לעזור לאחותו של אבי עם סרטן המוח. ואבי, שהינו המומחה הסמכות המובילה בארץ בכל הקשור בטכנולוגיה של הזרקת פלסטיקה, התבסס על דיאטה יציבה של צ'יפס ושניצלים בAir frier כדיי לשרוד את זה. במשך שלושה ימים ניקיתי וסידרתי את המטבח של הוריי; כתמים בפז"ם של ילדים קטנים, עודפים של מוצרים זהים מאוכסנים אחד ליד השני, מעברים חסומים, פריטים שתוקפם בא לקצו בשנת 2021, וכו'. הכרתי ירקות בחזרה לחייו של אבי. אכלתי שקית של פטריות, בשביל מצבור האכזבה. חגגתי יום הולדת עם עוגה פחות טעימה מהאחת של שנה שעברה, אבל יותר אסטתית. יצאתי לראיונות עבודה, מה שלא קרה בנכר, ויכלתי לארגן בתוך יממה בארץ. עד ש

8.11

שלומי נטושה כליל. מעט מכוניות עוברות בכביש המשופע ששאר העיירה מסתעפת ממנו. אני יושב באוויר הפתוח של שטח אש ידוע, בפארק צנוע שנבנה לזכר נופלי שלומי במלחמות ופעולות האיבה. שבוע הבא אתחיל לעבוד כאן בלוח הזמנים הישראלי השכיח שגדלתי לתעב. החברה מייצרת רכיבים לתעשיות בטחוניות בארץ ובחו"ל, והמבין יבין מכך שהשעות הנוספות לעולם לא יגמרו. חבריי התעקשו בתקיפות להחזיר לי את המכונית שמכרתי להם, עד שבסוף הסכמתי.

~~~

ובחלוף כל אלה ועם העקה המתמדת שמהווה לי לעתים כיוון לעתים כלון, הרעיונות המוצלחים והתוכניות הכושלות, כל הפעמים שבהם גיליתי את עצמי מתחת לסלע ואז טרקתי אותה בחזרה.

יש כמה רגעים קצרים ומתונים בכל פעם שאני יושב למדיטציה בהם השקר המחשבתי זולג ללא חשיבות, התאווה שוככת ואין לי שום דבר בכלל להוכיח - אני חי במידה רבה, למענם.