טַיָּס

מָה נִשְׁמָע...?
פֹּה לְבַדִּים
אֲנִי נוֹדָע שֶׁמַּשֶּׁהוּ חָלַף
מָה אוֹ מִי קָרָא שָׁמַיִם
דְּבָרִים נָעִים בְּפֶלֶא סִלּוֹן
לָאַחֲרוֹנָה וּמֵאָז...
הִכַּרְתִּי, הָיִיתִי. אוּלַי-

לִפְעָמִים אֲנִי נִטְרַף בַּמַּחֲשָׁבוֹת
אֲנִי שׁוֹכֵחַ אֶת הַמַּפְתְּחוֹת
וְשׁוֹכֵחַ נְשִׁימוֹת.
מְנַת רְצִיפוּת מַחְשַׁבְתִּית
וּמְשִׂימָה אַחַת, מֻרְכֶּבֶת. יְחִידָנִית
עִם וּלְלֹא כְּנָפַיִם
אֶקַּח עֵינַי לָעֲנָנִים
גַּם, אוֹ אֲפִלּוּ בִּמְיֻחָד - פֹּה לְמַטָּה
בַּכְּבִישִׁים

תמונה שחיה בראש שלי:

אני חונה מתחת לבניין שלה ושלו. פעם שעברה שהייתי כאן התבלבלתי בינו לבין האחד שלפניו, ובפעם שלפני זה קיבלתי דוח חניה. אני עולה במדרגות, אין לכם שלט. אני יכול להיות רק קצת בטוח שאני תולה את שקית הקרטון על הידית הנכונה, וזאת פעולה שלעולם לא אדע את ההצלחה שלה. הספר נכתב על ידי המארקיז דה סאאד, והוא על אישה שליטרלי נדפקת כל הדרך עד שמכת ברק הורגת אותה. אני לא זוכר את שם הספר. רק שרצית שאקרא אותו.

 הַקָּפֶה מְנַחֵם הֵיטֵב מְכַתֵּף

הַסֵּפֶל בִּי עֹנֶג

יוֹתֵר מִמַּרְבִּית הַנִּקְרָא בִּי חָבֵר.

לֹא לַשָּׁוְא, וְלֹא מְרִיב

לֹא זְעָקָה. אָרוֹמָה מַזְמִינָה תְּקוּמָה

וּמִשְׁפַּחְתִּי, יוֹתֵר אַף מִתּוּרְכִּי בְּגִיל שְׁנָתַיִם

הִוְּתָה, חַד גּוֹנִית, אַכְזָבָה תְּפֵלָהּ

אַךְ רֶטֶט הַטְּחִינָה הַיְּדָנִית

שֶׁאֵינֶנָּה אוֹמֶרֶת עֲבוֹדָה,

הַצִּפִּיָּה לְטִבְעָהּ שֶׁל חֲלִיטָה לְיִחוּדָהּ

אֲנִי בָּא לָשֶׁבֶת אִתְּךָ,

לֹא עָל -

עִם, כּוֹס קָפֶה.

הַלְּוִיָּה שֶׁבָּאָה כָּל הֲדָרְךָ מֵהַמַּטָּע

וּפוֹתַחַת אֶת יוֹמָהּ, עִם יוֹמִי

חֲמַצְמַצָּה וּמָרָה, וּבְדִיּוּק מְתוּקָה

וּמַרְאָה עַל לְשׁוֹנִי.

תמונה שחיה בראש שלי:

מוכרחים היו להיות לפחות חמישה זנים שונים של עצי תפוח בחווה של משפחת ספרינגסגארד. ישבתי בחצר הפנימית היכן שהצמיחו שניים מהם זן תפוחים קטנים, כביכול מרירים וראויים לריבה. רכנתי מעל הקינדל וקראתי איך גאבור מסביר את הקשר בין כל הלקויות בהורות שיכולות לפגוע בנו, ואיך. אז בכיתי על כל מה שאבד דרך ההורות של אבי. 

הליך שגרתי לכאורה

אֲנִי רַק מְבַקֵּשׁ

שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה לָךְ, הַזֵּעָה הַזֹּאת

וְהַגַּפַּיִם שֶׁלִּי. הָרוֹטְטִים הָאֵלֶּה

זֶה פָּשׁוּט שֶׁנָּח עַל הַגּוֹרָל

הָמוֹן בִּקְצֵה הַתּוֹר. מְמַשֵּׁשׁ

בְּקַדַּחְתָּנוּת כִּיסַי,

לֹא לָקַחְתִּי כַּרְטִיס אָז

הִיא תַּחֲזִיר אוֹתִי, חָלִיל חָלִילָה

בְּתָוֵי מִלִּים עֲנֻגּוֹת.

לְרֹאשׁ הַתּוֹרִים, וְכָלוּ הַתּוֹרוֹת

לִי וּמִלְּיוֹנֵי אֲנָשִׁים דּוֹמִים,

אֲנִי וּמִלְּיוֹנֵי אֲנָשִׁים שׁוֹנִים,

מִתְנַגְּנִים בְּתַהְפּוּכוֹת בַּשּׁוּרוֹת.

וְנִדְחָפִים בַּתּוֹר לִבְשׂוֹרוֹת.

אֲנִי יָכוֹל, בַּסּוֹף, לִחְיוֹת

תַּחֲזִירִי אוֹתִי אֲנִי רַק מְבַקֵּשׁ

שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה לָךְ, הַזֵּעָה הַזֹּאת

וְהַגַּפַּיִם שֶׁלִּי. הָרוֹטְטִים הָאֵלֶּה

זֶה פָּשׁוּט שֶׁנָּח עַל הַגּוֹרָל

הָמוֹן בִּקְצֵה הַתּוֹר. מְמַשֵּׁשׁ

בְּקַדַּחְתָּנוּת כִּיסַי,

לֹא לָקַחְתִּי כַּרְטִיס אָז

הִיא תַּחֲזִיר אוֹתִי, חָלִיל חָלִילָה

בְּתָוֵי מִלִּים עֲנֻגּוֹת.

לְרֹאשׁ הַתּוֹרִים, וְכָלוּ הַתּוֹרוֹת

לִי וּמִלְּיוֹנֵי אֲנָשִׁים דּוֹמִים,

אֲנִי וּמִלְּיוֹנֵי אֲנָשִׁים שׁוֹנִים,

מִתְנַגְּנִים בְּתַהְפּוּכוֹת בַּשּׁוּרוֹת.

וְנִדְחָפִים בַּתּוֹר לִבְשׂוֹרוֹת.

אֲנִי יָכוֹל בַּסּוֹף לִחְיוֹת

תַּחֲזִירִי אוֹתִי לָרֹאשׁ

תמונה שחיה בראש שלי:

אֲנִי צָרִיךְ לָדַעַת מַהוּ כָּאן

עוֹדֶנִּי שָׁם, בֵּין

הַהַכֹּל שֶׁקּוֹרֶה בַּהִתְמַשְּׁכוּת

בִּמְקוֹם שֶׁיַּחֲלֹף אוֹ

שֶׁהַתְּפִיסָה בּוֹ, תָּמוּת

כִּי חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה יִשָּׁאֵר הוֹוֶה

לִשְׁאַר הַזְּמַן, לָעַד. וְאָז

נִגְמַר.

סַפְּרִי לִי הֵיכָן כָּאן

בְּהוֹדָעָה חֲדָשָׁה

עוֹד אֲנִי שָׁם

תמונה שחיה בראש שלי:

אני נוהג. זה עזר לאורך השנים. סה"כ קיוויתי שזה יהיה יותר כיף אבל מתישהו עוד לפני שביקרתי בחוץ לארץ הבנתי שמידת הסיכון של ההשתתפות בכבישי ישראל מחזיקה מעט שבדרך ההרגעה 

מַאגְיָה לְבָנָה

לֹא יְתֹאַר הַטִּהוּר כָּרָאוּי,

רַק מָה שֶׁזֶּה עָלָה לִי (בִּנְסִיעוֹת, וְהַמְתָּנָה).

בְּפֻלְחַן שִׁנּוּיִים אֲנִי עָלִיתִי, וְכִי

הִתְחַלְּפוּ יְעָדַי מֵהִתְאַבְּדוּת מְדֻיֶּקֶת

לְגִנַּת יְרָקוֹת וַעֲשָׂבִים מְגֻוֶּנֶת

אֶתְנַהֵג כְּאִלּוּ זֶה רָגִיל.

שֶׁבְּכָל יוֹם הַצֵּל בִּדְמוּתִי, הַמָּה שֶׁהָיִיתִי

מִתְהַלֵּךְ כְּמַחְשְׁבוֹת הָאַגַּב. בְּהֵד לְחִישָׁה

פֶּתַע, שְׁתִיקָה לֹא הוֹרֶגֶת. קֶטַע,

אֲנִי מִתְעוֹרֵר וְזֶה כָּל כָּךְ

בְּסֵדֶר

אוֹמְרִים, טֶכְנוֹלוֹגְיָה לֹא שׁוֹנָה מִקֶּסֶם

וּבְכֵן מַאגְיָה לְבָנָה. כַּשָּׂפוֹת שְׁמִישָׁה,

אוּלַי, אַתְּ לֹא בְּעֶצֶם

שֶׁמֶשׁ?

בַּאֲרִיזַת אִשָּׁה?

תמונה שכבר לא חיה בראש שלי:

רתמתי תעודת זהות וכרטיס אדי עם צלוטייפ לאמה שלי. רוקנתי את כל הדירה, אני לא יודע לאן - לא חישבתי לעומק ההוא. הסתכלתי באינטרנט איך אני אמור לקשור את החבל יחסית למשקל שלי כדיי לא להיחנק בדרך החוצה, מקסימום ארתום איזו משקולת. תלייה זאת לא השיטה הכי מבטיחה אבל אני רוצה להשאיר כמה שיותר איברים כשירים למשתמשים הבאים שלהם, אז גלולות פחות דיברו אליי. אני אתקשר למד"א ואחכה כמה דקות, היה לי חשוב לחוויית המאספים שלי שיימצאו גופה חמה. אני לא יודע למה.

בימינו אני חושב הרבה על קעקועים. יש לי כל מיני רעיונות

וַאֲנַחְנוּ בֵּין הַשְּׁנַיִם

אוֹר נִפְרַס מֵהַיָּד הַלּוֹמֶדֶת

לְפִי שָׁעָה הַשַּׁלְוָה וְהִפּוּכָהּ

חוֹבְקִים חָזָק בְּחִלּוּפֵי נְשִׁימָה.

תּוֹבָנָה הִיא הָרוּחַ הַמַּזְכִּירָה...

אָז זִכְרִי, אַתְּ. אֵיךְ כֻּלָּנוּ צִיּוּרִים, וְנוֹצְרִים

לְתוֹךְ הַיָּדַיִם:

אוֹקְיָינוֹס. שָׁמַיִם

אוֹקְיָינוֹס, שָׁמַיִם

תָּמִים בְּחֶלְקַת הָעֵצִים

שֶׁלֶג מִתְאַסֵּף בַּעֲלוֹת הַצֶּבַע

זִכָּרוֹן מְדֻבָּר בִּקְלִידִים וּבְעוֹר

שׁוֹתִים אָנוּ, כָּל שֶׁיָּקֵל בָּאָרוּר.

תִּזְכֹּר. אֶת הָאֹפֶק שֶׁאֵינֶנּוּ מֻעְתָּק

אֶחָד לְאֶחָד, בִּפְנֵי הַשְּׁנַיִם -

אוֹקְיָינוֹס, שָׁמַיִם

אוֹקְיָינוֹס, שָׁמַיִם

אוֹר נִשְׁפָּךְ מֵאִתָּנוּ

בּוֹרֵא וּמִשְׁתַּנֶּה -

מִצְּלִילָה לִצְנִיחָה

מִקִּפּוּחַ לְהַנְצָחָה.

מִשְּׁחוֹר עַד הַלֹּבֶן,

מֵאִיּוּר לִמְחִיקָה,

מִתּוֹחֶלֶת עַד תְּמוּתָה,

מִן הָעוֹלָם לַאֲפֵלַת הָעֵינַיִם נִרְאִים

הַיַּמִּים, וְהַשָּׁמַיִם

תמונה שחיה לי בראש:

השקיעות כפי שנראו מהדירים התת קרקעיים בטייסת, בכנף עשרים וחמש. אני שואל אנשים שאני רוצה ליזום איתם שיחה את השאלה "מה הדבר הכי יפה שראית בכל חייך?" מתוך ההבנה שיופי עשוי להיות רגש מופשט, ויכול להסתבר גם דרך מוזיקה, או ילדים. התשובה האישית שלי התעדכנה בדיעבד לשקיעות ההן. להיות חייל, להיות טכנאי - שנשאר לסוף השבוע, גורר את הסרבל בין מטוס למטוס ומקפל את הכבלים, סוגר אורות. השקיעות ההן חיכו לך שתסיים את השבוע כדי שתראה משהו כל כך לא מחולק, ברזולוציה שמעט אופקים מתחרים בה. 

העולם שלי בתנופה של שינוי שגורם לכל מה שנשאר זהה, להראות ממש מוזר