לפרופסור יש כינוי מלבב, כיפה קטנה מעל תלתלים לבנים ולאורך שעת ההרצאה הוא כנראה שכח את הבירה שהזמין. קר שלא כצפוי ורוח עוברת על כולנו במרפסת של הבר השכונתי. רוב הקהל סטונדטים מקומיים. הוא לא משקיע זמן רב מדיי בנפנוף ההישגים של חייו כחוקר מוח ברחבי העולם - חיים שלעולם לא אחיה כמותם. אבל בשליש הראשון של ההרצאה כשהוא מסביר לקהל מה זה דיכאון, אני חושב, ליטרלי יכולתי להישאר בבית.

הגעתי לשם ישר מהתור היומי לTACS; גרייה חשמלית של אונת המוח הקדמית בזרם חשמלי מתחלף. בשלב הזה עברתי גרייה בזרם ישיר וגם שלושה סיבובים של נוירופידבק. הוא לא מציין אף אחד מהם ובתור הממציא של dTMS - למה לו? אני מוסח דעת בגלל הקור, ושוקל פיצה כי הרעב בנפש אבל ישבתי לא ליד שולחן. המרצה מדלג על כמה שקופיות כי יש לו את הקטע המבורך הזה, של לזכור כל מיני פרטים ממחקרים ולזהור בשמחה כשהוא משחזר אותם בקול.
כשההרצאה מסתיימת הוא יורד לבדוק אם הרכב שמאיימים לגרור שייך לו, והדוברת של הארגון מציינת את ההרצאה הבאה שבידיהם. הפרופסור חוזר ואני שואל אותו  דברים, חלקית בגסות של יום ארוך, עד שהוא מפנה אותי בעדינות לטובת שאר הממתינים. נשארתי להאזין לאישה מבוגרת שולפת את כל האבחונים שלה כמו רשימת מצרכים ומבקשת ממנו משהו שהוא הודה שלא בידו לתת. אחד אחריה ישתתף במחקר נוסף שבאדיבות הטיפול הטכנולוגי ההוא. אני פורש.

קו 6 שם אותי בתחנה שעדיין כיף לי ההליכה ממנה הביתה - בניגוד להליכה דרך המרכז שראה שנים טובות מאלה. לאחרונה אני חושב על האם ארגיש ככה באמת לנצח. איך שלא אסובב את זה אני חי חיים שהם לא מדוייקים לי, כמו שהדר אומרת. אני חושב איך זה היה יכול לחיות בעידן טרום טכנולוגיה, בלי השיתוק שכל החופש הזה מפיק מהסקרנות. משהו עם מסגרת אנושית יותר. אני חושב שאני תקוע בוואקום שנמצא לפני שלב הקבלה, בהתאבלות על החלום שלי. אולי כי זה לא מוות אמיתי, קונקרטי, אלא משהו שהיפוטתית עשוי לחזור כל רגע מהמתים ולאיים עלי במשמעות ראויה. הפרופסור כדלקמן, אבא של הבת זוג, אבא של הידידה הנקשרת, אני נתקל בדוגמאות כאלה של סוג הגברים בדיוק אשר קיומי עבד על חבריי שאני מסוגל להיות. אבל אחרי כל השנים ומיתות רבות מדיי, זה מתהדק כמה שאני לא. עייף מדיי, מובס מדיי, מפוזר מדיי, ועדיין פה ושם עם נקיפות של דיכאון. לעתים מאחל לשכוח שתחום מדעי המוח מעניין אותי, יותר מכל דבר - אבל בתחרות עם כל דבר אחר. שורה ארוכה של הרגלים שקועים היטב כמו ועד למען חוסר יעילות.

ובכן זה מה יש. זה מה שהולך וחוזר. זה מה שמעז בי לוותר ואז לגרום לוויתר להאמר. כל מה שברור - שברור שלא. ברור שלא. ברור.