כתבתי לפני חודשיים על מישהי שהייתה לי מעין מוזה כשהיינו תיכוניסטים. שהייתי אוהב להתמקם סביבה עם המצלמה של אבי בטיולים של השכבה. היה לה סגנון מיוחד לתקופה, היא אף פעם לא שמה על עצמה משהו שיבלוט, אבל משלב מוקדם היא כנראה ידעה איך אנשים רואים אותה. מעין אינטליגנציה חברתית שקטה שהיא בחרה שלא לנצל, או לבנות עליה בשום דרך. ישבתי ליידה בשולחן, איזה שנה. יחסית אליי זה נחשב הרבה מגע עם נשים, בואו.
אז היא עברה העירה, מסתבר. זה לא משהו בלתי מתקבל על הדעת בשום צורה- יש לא מעט תנועה באפיק משם לכאן. אז התכתבנו קצת. היא אמרה שניפגש "להעלות זכרונות" שזה מעניין בעבורי, אני זוכר בעיקר את הקשיים מהשנים ההם. זוכר שהיה לי קראש לכיוונה והייתי מאוד "טוב" בלהשאיר את זה בכיס. הייתי בליגה אחרת אם לא במימד אחר לגמרי. והצל של הזיכרון שמגיע עם בחירת המילים הזאת, מעלה בי את השאלה הישנה.
אני תמיד מדבר עם אנשים בפורמט של דרך-אגב על איך שנשים אוהבות לשמור אותי במרחק, אוהבות שלא לאהוב אותי בקרבה, להיות בלתי מושך כלפי נשים בעליל- כי התגובה היא מעל לכל צפוייה בשיח כזה. "עוד תמצא מישהי", וכן הלאה. איש פרקטי שכמוני מחפש תמיד את התקדים- והוא ישנו. הדוד שלי, למשל. אפילו כמה חברים בישרא. אנחנו יודעים מבלי כשל איזה קל זה למות לבד, בלי אף מעט החמימות של מחבק אינטימי קרוב מטווח של עשרות שנים אחורה.
אני, אישית, באיזושהי רמה נמשך לכל הידידות שלי. אולי זה רכיב בפרדיגמה שרואה לנכון להנמיך את הסטנדרט כדיי לפצות על ביקוש נמוך. אולי נולדתי מאהב. אולי זה מה שקורה כשלא רואים אהבה עם העיניים האלה.
היא מבצעת את השיר הזה ואחרים, ממש טוב בלייב. מת על הריף הזה שמגיע בהתחלה אחרי הבית הראשון ואז חוזר עם גיטרה צורמת באמצע הדרך. רוב האלבום הזה הוא על טבע, פסטורליות, קדמת האנושות. אבל השיר הזה ממסגר פינה חשוכה כזאת של גיל ההתבגרות, באופן שעושה את זה ממש ברור שהיא זוכרת איך זה הרגיש להיות במקום ההוא. כתיבה משובחת
השיר הזה מזכיר לי איך מטאל פרוגרסיבי יכול פשוט לחדור לעורקים. הגשר הזה, האפילוג האקוסטי, חילופי הצעקות, עבודת האורגן, הכל. לקח לי בערך שנתיים להעריך את האלבום הזה כמו שצריך
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
