אתמול, לראשונה מזה שלושה שבועות, פשטתי את בגדי בית החולים ולבשתי בחזרה את הבגדים בהם ניסיתי להתאבד.

עלתה מהם צחנה מתונה של ייאוש ונואשות.

רגליי עדיין יחפות, נאבקות דומם כדי להתקרקע.

לא הייתי במצב לשיר או לרקוד ועמדתי כמו בקבוק זכוכית חייזרי באמצע הקהל. כולם התנועעו במקצב האקסטזה שלהם והם הרגישו לי מבחוץ כמו עדר של חמורים.

למה לבכם כה טוב עליכם? שכחתם את חטאי העולם שנושא עליו שה האלוהים?

אני בוכה.

רחם עליי.

רחם עליי.

אני ממשיכה לבכות.

שכחתם? שכחתם שגברים מבוגרים אונסים ילדות קטנות? שדודים אונסים את האחייניות שלהם? שהם מצלמים אותן למסחר של תמונות עירום באינטרנט?

אני לא מסוגלת לשכוח.

העור שלי בוער תחת הצלקת הדהויה.